מהר"ם שיק חושן משפט קצא

ועתה נבוא לנידון דידן. דנראה דהאלמנה פטורה דהנה ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב ברמ"א הביא ב' דיעות אם מעיקרא סבר שיש עוד שהות והתעצל והמתין ולבסוף אירע אונס י"א דהוי אונס וי"א דלא הוי אונס והטו"ז הכריע דהוי אונס והמג"א בסי' ק"ח סקי"א הכריע ג"כ דהוי אונס. ולפי"ז נראה דמצד הבעל פשיטא דפטור דלא פשע במה שקפץ לרפת להציל שכדין עשה שהרי עדיין לא אחזה אש בביתו אז והי' ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ושלו הי' בסכנה יותר מקודם וגם הרי יכול להיות שהי' בדעתו שיש שהות להציל שניהם וכך הדרך לעשות בשלו. ולשמור דברים אלו יותר מדברים שלו לא קיבל עליו וכמ"ש הטור בסי' רצ"א לענין שמירת כספים דאין צריך בקרקע האידנא דאין צריך יותר ממה שדרכו לשמור בשלו כי יותר לא קיבל עליו עיי"ש מ"ש בשם הרב אלברצולנא ולבסוף שנאנס א"כ לדעת האומרים דבכה"ג חשיב אונס לענין שבועה נראה דחשוב גם לענין ש"ש אונס ואדעתא דהכי לא קיבל שמירה כמו בכל אונס וא"כ אז כלתה שמירתו

וא"כ נראה דממילא גם אשתו ובניו פטורים שהרי הם לא נתחייבו בשמירה אלא מכחו ומצידו וא"כ כיון דפרח ממנו דין שומר גם הם נפטרו ואפילו לדעת הי"א בחו"מ סי' רצ"א סעי' כ"ד דחייבים מצד עצמם נראה דהיינו במסר להם הפקדון כמבואר שם בלשונם אבל כאן אפשר לא מסר להם ולא הגביהו אותו מעולם ומספק אין לחייב אפילו שבועה כדאיתא שם סעי' כ"ג. אמנם אפילו יש כאן ודאי שמסר להם אפי"ה נראה לי דלכ"ע דאפילו למ"ד דהמלוה על המשכון ש"ש היינו הוא אבל אשתו ובניו לא הוי אלא שומרי חנם דלית להו שכר מצוה ולא פרוטה דר' יוסף וכבר כתבנו דהסכמת האחרונים דבש"ח לא חשיב זה כפשיעה וא"כ אינה צריכה האלמנה לישבע שהיתה מטורפת ושלא נגנב. אלא אם באמת כן ה"א שנמסר לידה אזי צריכה לישבע כשבועת ש"ח

וכל זה כדי לפטור את האלמנה שלא תהא צריכה לשלם מה שהי' המשכון שוה יותר. אבל אינה יכולה לגבות ע"י שבועתה את החוב שהרי כנגד החוב היא ש"ש. ובש"ש לדעת הרמ"א וסייעתו הוי כפשיעה מה שלא הצילה. אמנם אם תשבע כי אז נטרפה דעתה לדעתי לכאורה היתה יכולה לגבות גם את החוב שהי' על המשכון כדאיתא לענין אונס בסי' ע"ב סעי' ב'

אלא שאכתי יש לחוש אולי נגנב השטערי"ן טיכע"ל ולדעת הש"ע בסי' ש"ג אם נגנב לא מהני טירוף דעת של השומר לפוטרו. ונהי דהש"ך הסכים להרש"ל מ"מ להוציא ממון א"א. ואין לומר שתשבע שלא נגנב לפי ענ"ד שזה א"א כי אינה יכולה לישבע על זה דעל אומדנא וחזקה אינה רשאית לישבע כדאיתא ברשד"ם סי' תנ"ט. ומי יודע אם לא הי' להגנב מפתח כיוצא בו או אולי הי' לו טיטריכע"ן ופתח ברגע וגנב. וכיון דלנגנב להש"ע אינו מועיל טענת טירוף א"כ עדיין איכא למיחוש שמא נגנב. אכן לפי מ"ש מהרשש"ך הובא בקצה"ח בסי' ע"ב בסק"ה דהא דגניבה באונס חייב היינו דווקא בשומרים דמשלמים להם ממון ממש משא"כ במלוה על המשכון וכיוצא אמרינין דלא קיבל עליו נטירותא יתירתא

ומה שהקשה הקצה"ח שם מהא דפריך בריש הכונס על ר' יוסף בטוען טענת גנב באבדה ודלמא מיירי בגניבה באונס. לפיענ"ד לענין אבדה דבעכר"ח חייבי' רחמנא לא כ' מהרשש"ך את דבריו וקושית הש"ס שם בהכונס לאיכא דאמרי דטעמי' דר' יוסף משום דבע"כ חייבי' רחמנא וכ' שם הקצה"ח דלענין נגד החוב דהוי עליו לדידן כש"ש דהו' כאלו התנה כל זמן שלא יחזור לו משכונו לא ישלם ועל אונס לא התנה. וממילא בכה"ג אונס בגניבה לא קיבל. וא"כ בנידון דידן אם תשבע דהיתה אז כמטורפת ומבלי דעת אפילו אם נגנב השטערי"ן טיכע"ל חייב הלוה לשלם לה את החוב כן נראה לפי ענ"ד ולדעתי טוב לפשר שלא תשבע האשה ותפסוד את החוב וגם בעל המשכון לא יגבה מה שהי' המשכון יתר על חובו והנראה לפי ענ"ד כתבתי הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה מט יתענג על רוב שלום הרב המופלג מו"ה פייבל וועזיל האב"ד בק"ק טארדא יע"א

מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות דעתי הלכה למעשה באחד ששכר רשיון בעד מאה זהובים לחודש שהוא ימכור לבדו יי"ש ואירע שערל אחד מכר יי"ש ביד חזקה והזיק לו והשוכר הרשיון תבע את הערל בערכאות. ועל מה שעשה ביד חזקה קנסו אותו בערכאות. ואך על תבועת השוכר שהערל הזיק לו בערך ששים רמ"כ פסקו הערכאות שישבע השוכר התובע שכן הוא ואז יוכרח הערל לשלם לו הששים זהובים. ולזה בא הישראל לישאל הואיל ובאמת שהערל עשה לו היזק אלא שאינו יודע עד כמה מגיע ואם לא ישבע יפסיד הכל והאיש ההוא הוא עני וגם מורא יעלה על ראשו שאם לא יוכרח הערל לשלם לו יהי' כל אחד ואחד הולך ויעשה כן ולזאת שאל אם רשאי לישבע כאשר פסקו לו ומעלתו ני' פלפל אי חשיב כה"ג שבועת אונס דלהש"ך סי' רל"ב סקל"א מותר ולהדגו"מ אסור

הנה הדין פשוט דזה השוכר אסור לו לישבע. וכדי לברר הדברים אמרתי לבאר השיטות הנה הש"ך בסי' רל"ב דייק מהטור והב"י דאפילו שבועה דלשעבר שרי לישבע במקום אונס אפילו אונס ממון וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ח' ודייק הב"י כן מהירושלמי עיי"ש. וכן מוכח נמי מסוף דברי הב"י במ"ש על מ"ש הג"מ בשם הגאונים דלשבע אסור היינו אם אינו מבטל בלבו מוכח דלולא כן אפילו שבועה דלשעבר שרי' וכן מבואר ברשד"ם בחיו"ד סי' ק"ט בפשיטות וכן נראה לי כוונת הר"ן בנדרים כ"ח ע"א ד"ה חוץ מבשבועה שכ' משום דכתיב לא ינקה ולפי מאי דאמרי' בשבועות דף כ"א ע"א דדווקא באכלתי ולא אכלתי בנשבע על העבר אית בי' משום לא ינקה מיהו אפשר דהר"ן מפרש כמ"ש הב"ח דמיירי באוסר כל פירות עליו והוי שבועת שוא לב"ש דלא אזיל בשבועה בתר מחשבה דהיום ושוא אית בי' משום לא ינקה וא"כ אין ראי'

מיהו מירושלמי יש ראי' ונהי דהפני משה פי' באופן אחר וכן ראיתי בס' שמלת בנימין ביו"ד סי' רל"ב ולדבריהם אין ראי' מהירושלמי מכל מקום הדרש מהירושלמי גופי' צריך ביאור מנ"ל למידק מקרא דנשבעין למוכסין. ונראה כוונת הירושלמי עפ"י הת"כ המובא ברש"י בחומש בפ' קדושים דדריש סמוכין מלא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר דאם גנב סופו לכחש ולשקר ולבסוף נשבע לשקר. ומשמע לי' להירושלמי דדווקא דהיכא דאסור לשקר ולכחש אז אסור לישבע משא"כ במוכס דשרי לכחש ולשקר הה"ד דמותר לישבע כן נראה לפי ענ'"ד הפירוש בהירושלמי. וממילא מיירי דומיא דשבועות הפקדון דהוא על העבר וגם מקרא דהאדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס דילפינין דשבועות אונס מותר כתיב גבי' לכל אשר יבטא האדם בשבועה ומזה יליף שבועות דף כ"ו לרבות שבועה דלשעבר

אלא דקשה ע"ז מהא דקי"ל באו"ח סי' תרנ"ו בהגה"ה דכדי שלא לעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו והמג"א שם ס"ק ח' הקשה מהא דשבועות אונס ותי' דיש אומדנא דאדעתא דהכי לא נשבע עיי"ש במחה"ש ואין כאן שבועה כלל וזה שייך בשבועה דלהבא אבל בשבועה דלשעבר עמדה הקושיא. ואפשר דעד כאן לא התיר הרא"ש בשבועה דלשעבר בשביל אונס אלא דווקא שלא למסור ממון ישראל ביד גוי דילפינין ב"ק דף קי"ז ע"א מתוא מכמר דחשיב לי' כחשש סכנה ופיקוח נפש אבל משום אונס ממון אחר לא שרי. ולפי"ז איכ"ל דווקא אונס ממון דיש לחוש לפסידא דמכאן ולהבא אבל אם כבר הי' לו הפסד ורק ע"י שבועה רוצה להשלים הפסידו לכ"ע אסור לישבע

מיהו אפשר לישב קושיא זו באופן אחר דהרי עד כאן לא התירו משום אונס ממון אלא במבטל בלבו כמ"ש הרמ"א והש"ך והכוונה של ביטול בלב היינו שמחשב בלבו פי' על השבועה והלשון שנשבע בו הוא באופן שאין בו שבועת שקר וכמו דאמרי' בנדרים דף כ"ח דיחשוב לענין נדר או שבועה דלהבא שאינה אלא על היום או תנאי אחר וה"נ בשבועה דלעבר יחשוב בלבו פי' על לשון שבועתו באופן שלא יהי' לשקר אם הם אינם מהפרטים שמשביעים על דעתם ומבלי מרמה אע"ג דבנדרים דף כ"ה ע"ב: נראה דאפילו אם אין משביעין על דעת אחרים אפי"ה אינו יכול לחשב בדעתו שום פירוש נראה דהיינו ג"כ מטעם דהוי כדברים שבלב וכיון דבאונס אפילו באונס ממון אמרינין דהוי דברים שבלב דמוכחי והוי דברים והוי כפירש

וא"כ ה"נ לענין שבועה דלשעבר אם מושכחת לה לפרש לשון השבועה באופן דלא הוי שבועת שקר אזלינין בתר הכוונה. שבלבו ומותר זהו הנראה טעמו של הרא"ש וסייעתו. וכיון דלאו כל לשון שבועה סובל פירוש וערמה. ושבועה של פירות אלו של בית המלך או תרומה קשה לחשוב בהם פירוש לכך נקטו מתני' אלא נדר ושבועה כעין נדר כעין יאסרו פירות העולם עלי בשבועה