מהר"ם שיק חושן משפט קצ

עומד להתערב אינו מצטרף לבטל לא קשיא קושית מלוא הרועים הנ"ל

אמנם עם כל הנ"ל עדיין קשה הרי האשירות קצצו אותן אח"כ וא"כ יתבטלו אח"כ אם נימא דהרוב הי' מן ההיתר לזה נ"ל דיש לדמות זה למ"ש המרדכי דכל שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות אינו בטילה וכ' המל"מ פ"א מה' משכב ומושב דין י"ד דהוי דאורייתא וביאר הפליתי בסי' ק"ב טעמו הואיל והדבר המבטל לא הי' ניכר אין לו חשיבות ההיא לבטל האיסור. וא"כ ה"נ בשעה שהתחיל התערובות אינו ניכר ההיתר

ובמקום אחר יישבתי בסברא זאת מאי דקשיא לי טובא בסנהדרין דף נ"ה דפשט ר"ש מאשירה דאסורה אע"ג דליכא קלון ואפי"ה אסור והדבר תמוה דמקרא מלא דיבר הכתוב לשמצה בקמיהם ומנ"ל להוכיח מאשירה דאפילו בליכא קלון דאסור ועפ"י הנ"ל כתבתי בחידושי קצת ישוב (דהרי התוס' בר"ה ד"ה ולא כו' כ' אפילו לאחר שהוא ירושה להם מאברהם יש להגוים במה שנטעו וא"כ כל האשירות היו אסורות והרמב"ם פסק בפ' י"ח מהלכות פסולי המוקדשין דאיסורין אין מבטלין זה את זה וא"כ כל זמן שלא נקצצו לא הי' אפשר לבטל את האשירות שנטעו להשתחוות להם בעת העגל שהרי כולם היו אסורים רק לאחר שנקצצו שהקציצות מבטלתן ונעשו האשירות של קודם המעשה ושלאחר המעשה היתר אז היו יכולין לבטלן וא"כ הרי תחילת ביאתן להיתר הוא בתערובות ולכך הוצרכו כולם שריפה ממילא עיקר שריפה הוא ע"י שהיו האשירות שמקודם המעשה ושלאחר המעשה ג"כ אסורים וע"י מה נאסרו ע"י התקלה שנעשה על ידם אף ע"ג דליכא קלון ושפיר הוכיח הש"ס דמשום קלון נאסר וק"ל) ועכ"פ בגוף הדין שהתחלנו אם מחובר בטל נראה מהתוספתא הנ"ל ומהרמב"ם דמחובר אינו בטל מן התורה. והנראה לפי ענ"ד כתבתי יברך ד' אותך ואת כל אשר לך ותשמח בשמחת יו"ט הבע"ל כאות נפשך ונפש רבך הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה מ"ז בעזהי"ת יום ו' עש"ק חקת תרל"ו פה חוסט יע"א שלום וכל טוב וחיים להרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוה' משה פאללאק האבדקה"ל אורטדאקסען בק"ק באניהאט יע"א

על ד"ת שכ' במכתבו ואם אמנם אני טרוד מאוד ואין אני יכול להשיב על פלפולים מכל מקום לפי שדבריו נוגעים אלי שהעיר מעלתו על דברי הנדפסים בספר מצות השם הוכרחתי ליקח לי מעט פנאי להשיב על דבריו. והוא במ"ש בגליון מצות השם מצוה רכ"ב בלאו דלא תשקרו דקאי על נשבע בשקר בפקדון וכ' החינוך דלוקה והי' קשיא לי דבריש פרק שבועת הפקדון היא איבעי' דלא איפשטא ותירצתי דמושכחת לה בלא הודה כמ"ש רש"י שם דקרבן אשם אינו חייב אלא בהודה. ומעלתו ני' השיב דיש להעמיד הא דלוקה על שבועת ביטוי דאית בי' ג"כ ועוד מה שציינתי על רש"י ורש"א כ' שנראה לו שבמח"כ נעלם ממנו דברי רש"י ריש פרק ארבעה שומרין שכ' רש"י להדיא דאינו חייב קרבן עד שמודה ושב מרשעו ובא להתכפר מדכתיב בפ' נשא והתוודו את חטאתם וכ"כ רש"י בפירושו על התורה

הנה גרם לי כל זאת קיצר דברי מבלי אפשרי לכתוב על הגליון כל הצורך. אבל באמת לא נעלם ממני והנה כבר הקשה בתוס' חדשים על התויו"ט ובפני משה על הירושלמי מהרמב"ם הלכות גניבה וגזילה. ואני כתבתי בחדושיי דנראה לי דלא נעלם ממהרש"א והתויו"ט דברי רש"י דפ' ד' שומרין אלא דהנה מבואר בב"מ דף ג' ע"ב דאשם היינו קרבן ולר"מ עדים מחייבו אשם ובמתני' ר"פ שבועות הפקדון והם דברי ר"מ ולזאת השיגו על רש"י דלמה פי' דווקא בהודה. ובאמת יש לישב דעת רש"י עפ"י דברי התוס' בב"מ שם ד"ה אשם שכ' דיש סוגיות חלוקות בזה ועיי"ש ועשמ"ק ועכ"פ נראה דצדקו דברי מהרש"א והתוי"ט ולא קשיא עליהם מדברי רש"י הנ"ל

ובאמת דברי רש"י בפ' ד' שומרין דף מ"ט ד"ה ה"ג ואם הודה מעצמו שלא באו עדים כו' הקשה עליהם בס' פני משה בחידושיו על הירושלמי דלמה נקט רש"י בלא עדים הרי גם באיכא עדים הדין ג"כ כן ואני אמרתי ליישב עפ"י דברי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' ד' שהקשה דהאיך מושכחת קרבן בהזיד בשבועת העדות דהלוא צריך לומר שהזיד וכיון דאין אדם משים עצמו רשע איך יאמינו לו הכהנים ומזה הביא ראי' דמה שמתוודה דרך ווידוי לא אמרי' בי' אין אדם משים עצמו רשע. וא"כ איכ"ל דרש"י לרבותא נקט בהודה מעצמו בלא עדים דהו"א דאינו חייב קרבן דהא אין הכהנים צריכין להאמין לו משום דאין אדם משים ע"ר קמ"ל

ולפי"ז לכאורה אינו מוכח מקרא דוהתוודו דאינו חייב קרבן אלא בהתוודה דדלמא גם קרא נקט לרבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהודה מעצמו ג"כ חייב וזה שי"ל בטעמא דר"מ בב"מ ולדידן איכ"ל כיון דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם משמע דכבר נודע קודם הודאתם ועכ"פ זה הי' כוונתי במ"ש בגליון הנ"ל דאפילו לדברי מהרש"א היינו דווקא לר"מ אבל לדידן בעינין דווקא הודאה. וא"כ איכ"ל דמשכחת כדברי החינוך בלא הודה

אבל ליכא למימר דהחינוך מיירי דהזיד בשבועת ביטוי דהרי קיי"ל דבהתראה בעינין דווקא שיתרו בו משום אותו לאו עצמו כמבואר ברמב"ם בכמה דוכתי והחינוך כ' דבריו אלו על לאו דלא תשקרו ובכה"ג דאם התרו בו משום לא תשקרו אין מלקין אותו משום ביטוי. וכן צריך לומר שם בש"ס ר"פ שבועת הפקדון דרצה לפשוט מברייתא דתנא דחומר בשבועת פקדון דלוקין כו' ודלמא מיירי הא דלוקין היינו משום ביטוי

ובלא"ה מבואר מדברי רש"י ותוס' שם בד"ה הזיד בשבועת הפקדון שהקשו דהוי מצי למיבעי זאת בשבועת העדות ותירצו ואי בשבועת העדות הוי מיבעי' לי' לש"ס ושם ליכא לאו אלא לאו דשבועות ביטוי ואי נימא דכוונת החינוך דלוקה משום שבועת ביטוי ואפי"ה מייתי קרבן אשבועת הפקדון וא"כ שוב הה"ד גבי שבועות העדות אע"ג דלקי משום שבועות ביטוי אפי"ה מביא קרבן אשבועות העדות ואלא ע"כ דפשיטא להו דכל דנלקה על אותו עבירה רק על זה מבעי' לי' להש"ס אי בעי ג"כ קרבן. ובחידושי הארכתי בזה דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה מח

מעשה שאירע באחד שהיו אצלו בביתו כמה משכנות ובלילה ראה ע"י חלון כי אש אחזה ברפת שלו וקם בבהלה והלך לתוך הרפת ונשרף שם. והאש הלכה והציתה גם את הבית ונשרפו כליו שהי' לו בבית ועכשיו תובע אחד את אלמנת האיש ההוא שנתן שטערי"ן טיכ"ל שוה מאה וחמשים רמ"כ על חמשים זהובים שלוו לו והאשה אומרת ידעתי אבל נבהלה אז ונעשית חסר דיעה ולולא שהגוים הצילוה והוציאו אותה גם היא היתה נשרפת כי יצאה אז מדעתה בראותה הצרה הגדולה. והשטערי"ן טיכע"ל ידעה כי הי', מונח בארגז סגור היטב ולא הי' שם חשש לגניבה וגם לאחר ששב רוחה בה מצאה איזה מטלטלין מהמעט אשר הוציאו חוצה להציל אבל מן הארגז א"א שגנבו את השטערי"ן טיב"ל כי הארגז הי' סגור ומסוגר ואיזה רגעים אח"כ האש הצית במהירות: ונשרף הכל ולא הי' אפשרות שישברו את הארגז ולהציל השטערי"ן טיכע"ל מתוכו אלו טענות של הצדדים ונשאלתי בזה חוות דעתי

והנראה לי בעזהי"ת הנה בתשובת הרמ"א סי' כ"ו פסק דאם הי' יכול להציל אלא שע"י שהציל את שלו נשרף זה חייב ומלשון הרמ"א משמע דחשיב לי' פשיעה והש"ך, בסי' ש"ג סק"ז נסתפק אם גם בשו"ח הדין כן דחייב והנתיבות שם הכריע דבש"ח בוודאי פטור וכ"כ מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חח"מ סי' ט"ז וכן מסתבר ואפילו בש"ש קשיא לי דהרי מבואר ברמ"א שם דטעמו דס"ל כהרשב"א דאונס שאינו בגוף החפץ לא מקרי אונס וכן פסק בש"ע סי' ש"ג אבל הש"ך שם סק"ד הכריע כהרש"ל וסייעתו דגם שאר אונס בגופו מקרי אונס אפילו אם אינו בגוף החפץ. וא"כ כיון דהרמ"א תלה זה בזה א"כ גם להרש"ל דינו של הרמ"א אינו. ואפשר דטעמו משום דהרמ"א לקמן סי' שפ"ח סוף סעי' ב' פסק דאונס ממון לא חשיב אונס ואע"ג דהש"ך שם ס"ק כ"ב פסק דיש לומר קים לי דחשיב אונס מ"מ כאן דיש תרתי וס"ס אפשר כרשב"א דאפילו אונס לא מהני כל שאינו בגוף החפץ ואת"ל דמהני אולי כהרמ"א דזה לא חשיב אונס ולכך ס"ל כמ"ד דעל ס"ס מוציאין ממון ועיין בכלל קים לי בכהג"ד ועכ"פ בש"ח פטור והנה מלוה על המשכון קי"ל לעיל סי' ע"ב ברמ"א סוף סעי' ב' דהוי ספיקא דדינא ורק לנגד החוב הוי כשש"ש עיי"ש: