מהר"ם שיק חושן משפט קפו

ומהריב"ל בח"ב סי' ח' כ' דתליא במנהג. ונהגו בכה"ג לשלם עבור החזקה ומהרשד"ם בחחו"מ סי' רכ"ח כ' שיש לו חזקה. וכבר האריכו כמה פוסקים בזה ולזה לדעתי צריך המשכיר מאנדעל הנ"ל לפשר עמהם ולפי שלא שמעתי מן הצד שכנגד השוכר מאנדעל לא כתבתי דבר ברור והנראה בעיניו יעשה כן נראה לפי ענ"ד: תשובה ל"ט עוד להרב הנ"ל

מה שכ' עוד ע"ד השאלה שבא לידו אודות היין החדש שהמנהג במדינתנו למדוד במידה גדולה והמוכרים גם הם יודעין מזה דהמדידה בעת הבציר במדה גדולה וזהו מחמת השמרים ומחמת הפחת שנפחת מחמת רתיחתו כדרך יין החדש והמנהג שעל עשרה לטראות למשל מוסיפין עוד ליטרא אחת או פחות או יותר ונשאל מעלתו אם יש בזה משום מידה רמי' ומעלתו נ"י כ' להיתר כיון שגם המוכרים יודעים זאת ודמיא למידת שמן בתשרי דמותר וכדאיתא בב"מ דף מ"ב ע"ב

הנה גם דין זה צ"ע דהרי בתורה כתיב איפת צדק והין צדק כו' יהי' לך ועיקר המדה תלוי' במנהג העולם דהיינו כפי מה שהסכימו בני העיר על מדת האיפה ועל מדת ההין וכדומה ואיפה ומדה והין שאינו כמותה הן חסר והן יתיר אסורה אפילו לשהותה בביתו. וכן במשקולות אסור לשהות בביתו משקולת שאינם כפי ההסכמה ועיין ב"ב בפ"ט דאפילו מדעת שניהם אסור לעוות המשקל ואפילו בהשוואת דמים ופי' הרשב"ם הטעם כדי שלא יראה, אחר ממנו ועי"ז ירמה בחבירו ובתוס' פ"ה דב"ב איתא דלא מהני אי אמר לי' מחול לי את הקורטוב. שאין האמנת המידות תליא בבריות רק הקב"ה הוחל שמו עליהם משמע דאינו מועיל מחילה. ובאמת מדברי המג"א סי' שכ"ג דפסקינין דבשבת או יו"ט ימעט מן המדה וכ' המג"א בשם המרדכי דמסתמא מחיל ומשמע דמועיל מחילה וקשה מתוספתא הנ"ל

ונראה דהתוספתא מיירי מאופן שהוא נגד המנהג ויש לחוש שממנו ילמדו ויתעביד עי"ז רמאות ועיוות וכדאיתא ב"ב דף פ"ט ע"א הנ"ל ואדרבה מהתם מוכח דמועיל מחילה אלא א"כ אין המנהג כן וא"כ בנידון מעלתו שכ' שכן נוהגין וכבר כתבתי שבמדות ומשקולת העיקר תליא בהסכמת המדינה (עיין לעיל סי' כ"ח) וגם לפי הנראה בנידון הנ"ל אינו מצד תורת מחילה אלא שכך שיערו שביין חדש השמרים והפסולת ממעטים ומחסרים את המדה ולכן מוסיפין וא"כ שפיר הורה מעלתו להתיר ואחתום בברכה המשולשת הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה מ'. בעזהי"ת פה חוסט יום ג' כ"ב כסלו תרל"ב לפ"ק. החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הגדול המופלא ומופלג בתורה הגאון מוה' דוד ליב זילבערשטיין ני' האב"ד בק"ק קרעסטוהר יע"א

זה שבועות שתים קבלתי מכתב מעלתו ני' ושם נאמר לבקש ממני להגיד חוות דעתי במעשה שבא לפניו באחד שצוה בצוואות ליתן לבת בתו חמשה מאות זהובים לכשתנשא ובת בתו מרוצת לתת את המעות הנ"ל לאביה אם יש בזה משום מצוה לקיים דברה"מ שלא ליתן לה אלא לכשתנשא. והנ"ל בזה דרצון בת בתו בוודאי אינו מעלה ואינו מוריד שהרי כיון שהמצווה קבע זמן לכשתנשא והוי כנותן דבר על לאחר למ"ד יום ועד אותו זמן אין לה שום תביעה וכמ"ש הרשד"ם' בתשובה סי' ת"כ וכיוצא בזה בסי' תל"א והפירות הם של היורשים וא"כ אם היורשים אינם רוצים ליתן לה המעות עד שתנשא בוודאי הדין עמהם. אמנם בנידון שאלתו נראה דהיורשים רוצים לוותר וליתן לה מיד ואם כן הוא. אין הספק אלא אם רשאין לשנות מאמר אביהם דמצוה. לקיים דה"מ

מיהו גם בזה נראה כיון שכבר הכריע הרמ"א בחו"מ סי' רנ"ג סעי' ט"ז דאפילו באינו אומר לכשתנשא אלא להנשא הוי קפידא והוי כאלו התנה ואם מתה צריכין להחזיר ולא זכו בהם ונהי דאם אמר תנו לה להנשא פסק שם דנותנין מיד היינו משום דתנו לה משמע מיד כמבואר היטב בלשון הריטב"א. ומעלתו ני' רצה לומר דיש חילוק בין אומר ליתן לבתו לאומר ליתן לאשה דעלמא להנשא דבבתו הנשואין קפידא טפי אם אמנם דהסברא נכונה וכ"כ בתומים סי' ס' ס"ק ט"ו מכל מקום משום אומדנא זו באשה אחרת בוודאי אין להוציא ממון מיורשים המוחזקים

וע"כ טעמי' דהריטב"א משום דתנו לה משמע מיד וכדי שלא יסתרו סוף דבריו את תחילתן אמרינין דהיינו כעין תנאי כמו לינסב ברתי ולשקול ד' מאה זוז דאמרינין בפ"ב דביצה דהוי כעין תנאי ולכך גם כאן אזלינין בתר לשונו אם הקדים לשון לנדוניא כמ"ש הטור או אם הקדים תנו ד' מאות זוז וכעין שכ' הקצה"ח וכיון שמשמעות לשונו כך הוא אין לחלק בין בתו לאחרת ולעולם באומר תנו לה להנשא נותנין לה כעין על תנאי מיד

מיהו אם אמר ליתן לה לכשתנשא נראה דאפילו אם רוצים היורשים לוותר כיון דנישואין איכא הקפדה בכלל צווי האב לכשתנשא לא לבד בשביל טובת היורשים אלא בשביל טובתה ג"כ דירא שמא יאבדו אחרים את המעות ההוא דאיהו קפיד דווקא לנישואין וכן משמע לשון הריטב"א דאמר דאין להם ליתן וכן אמרינין באומר ליתן לבנו שקל דהיכא דאומר אחריהם יטלו אחרים ואיכא למתלי בקפידא ואע"ג דאיכ"ל נמי דכוונתו רק לזרוזי ואפילו לא אמר אל תתנו אלא תנו אלמא דהיכא דיש לדון בלשונו ב' כוונות חיישינין על תרווייהו. ותרווייהו לחומרא דמצוה לקיים דברי המת ואפילו ספיקא לחומרא כנראה שם בכתובות דף ס"ט ע"ב בדברי השיטה מקובצת בהאי דתנו לבני שקל עיי"ש

ואני אמרתי בזה לישב קושיא ההפלא"ה בכתובות שם לדעת הר"ן דמפרש מתני' בזיכה לה מעכשיו וא"כ לר' יוסי דלא ס"ל דמצוה לקיים דבה"מ למה אין נותנין לה לאלתר. ואמרתי דר"מ לטעמי' דס"ל דתפס לשון ראשון וכיון דאמר לשון דמשמע מעכשיו או פי' מעכשיו אע"ג דבסוף אמר שיקנה בה שדה דמשמע בהיפוך הי' הדין לומר דאזלינן בתר לשון ראשון ולכך איצטרך לומר לדידי' דאפי"ה לא יתנו משום מצוה לקיים דה"מ. אבל לר"י דס"ל דבגמר דבריו אדם נתפס אע"ג דלית לי' מצוה לקיים דה"מ מ"מ מגמר דבריו הי' צריך לקנות שדה אלא משום הא אם רוצית למכור תוכל למכור אבל מיד אין נותנין לה כיון דבגמר דבריו אדם נתפס א"כ השליש לה רק ע"ז. ולדידן דקי"ל בחו"מ סי' שי"ב סעי' ט"ו דמספקא לן הרי אנו קי"ל כר"מ. ועכ"פ בנידון שלנו שאמר לכשתנשא ואין סתירה בלשונו נראה כיון דקי"ל מצוה לקיים דה"מ אין ליתן לה או לאחרים בשבילה עד שתנשא

אמנם נראה לי אם אביה זה שרוצים ליתן לו המעות עד שתנשא הוא נותן ערבות ובטחון שיש בו סמיכה שכשתבוא עתה להנשא ישלם במילואו והיורשים רוצים לוותר זכותם ליתן עתה בזה נראה דלכ"ע לית בי' משום אינו מקיים דברי המת דמה לי שהן אצל האב או אצל היורשים ואומדן דעת שאין עינו רעה בשלו שלא יהנו אחרים ממנו כעין דאמרי' באל תתנו לבני אלא שקל דלזרוזי קאמר שיהיו היורשים אפטרופסים ולזרז בזה כן נראה לפי ענ"ד. ופר"מ נ"י בעיניו יראה וכאשר יהא נראה לו כן יעשה

והנה פר"מ ני' הקשה דמנ"ל להגמרא לומר דטעמי' דר"מ הוא משום מצוה לקיים דה"מ דלמא ר"מ לטעמי' דס"ל בב"מ דהמשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן (ואפשר דיש לחלק בין שינוי דהתם לשינוי דכאן שהרי אינה רוצית לשנות בפועל לגמרי אלא שאומרת נאמן עלי בעלי) עוד הקשה פר"מ ני' אהא דר"מ דהעני לא יקנה לו בגד אחר ממה שהוא נותן אדעתי' דידי' הרי הא לא עדיף מתנאי ור"מ הא סובר דבעי' ת"כ. ולפי ענ"ד דהנה כבר ביאר היטב הריטב"א בקדושין דף כ"ג דכל תנאי שאינו אלא שיור בגוף המתנה לא בעי' דיני תנאי והוי כאומר ע"מ שהמתנות שלי או ע"מ שהמעשרות יהיו שלו דתנאי כה"ג לא הוי אלא שיור. וה"נ הנותן משייר לעצמו הכח הזה שלא ישנה המקבל מדעתו וכן פירש"י בב"מ שם דלענין זה עדיין נשאר בחזקתו

ונראה דכל זה שייך בעלמא אבל בשכ"מ לא שייך זה שהרי כ' הריטב"א דר"מ סובר דלא מהני ע"מ שאין לרבו רשות בו משום דאין השיור לעצמו ושוב הוי תנאה ועיי"ש וה"נ בשכ"מ דלעצמו' אינו משייר וקי"ל בחו"מ סי' רע"ו דדבר שאין בו ממש אין היורשים זוכים א"כ לא שייך שיורא לדידי' וע"כ הוי תנאי ור"מ לשיטתי' ואינו מועיל וע"כ טעמי' דר"מ משום מצוה