מהר"ם שיק חושן משפט קפג

לא יהי' לו שהות אח"כ. ולכן אפילו לא נתן מעות לא יכול לטעון. מיהו אפשר לישב הסוגיא דבכורות דיש לומר דהא דפליג רבא על אביי היינו דווקא במום כה"ג דאינו משתנה איכ"ל דלא צריך לעיין. אבל במום שאפשר שישתנה גם רבא מודה דהוי לי' לעיונא מ"מ נראה מדברי התוס' שם ומסתימת הש"ס והרמב"ם דלעולם לא אמרינין הוי לי' לעיונא דהרי גם הכא ע"כ מיירי במום שנודע שנעשה מעיקרא דאל"כ בלא"ה אינו גובה דמנא ידעינין דמעיקרא הי'. עכ"פ נראה דהדין דהמ"מ לאו כ"ע ס"ל ופשטות הסוגי' כוותי' דאידך ודלא כהמ"מ ובזה אסיים מנאי ידידו הדוש"ת הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה לד בעזהי"ת אור ליום ו' עש"ק פ' בחקותי שנת תרל"ה לפ"ק פה חוסט: החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג מוה' זוסמאן סופר ני' האבדק"ק האלאש יע"א

מכתבך קבלתי בשבוע העברה ושמחתי כו' וד' יזכה אותך בטובת והצלחת זרעך בתורה ועבודה ברום המעלות כו' וד' ירם קרנך למעלה בכבוד ואל תראה ואל תפחד חזק ואמץ להרים קרן התורה והיראה וחפץ ה' בידך יצליח

ומה ששאלת ממני על מה שכתבתי לך לישב קושית קצה"ח סי' רל"ה על דברות החכ"צ סי' א' אין אני זוכר מה שכתבתי לך לזאת אני מניח להעתיק מה שכתבתי בחידושי פרק מצות חלוצה דז"ל שם ביבמות דף ק"ב ע"ב בגמרא ואין חוששין שמא חלצה לאחד מהם כו' והא תניא כו' חליצתה פסולה כו' והקשה הריטב"א מאי פריך הרי איכ"ל דחלוצה פסולה ופסלה מן האחין כו' ונראה לישב דהנה החכ"צ בתשובה סי' א' כ' דטעמא דבעינין כוונה הוא כוונת קנין ובזה מיישב קושית התוס' לקמן דף ק"ד ע"ב ד"ה והא כו' דלמה לי' למעט קטן וקטנה מקרא תיפוק לי' דאינם בני כוונה ולשיטתי' דמשום קנין בעי כוונה איכ"ל דנפ"מ בדעת אחרת מקנה דלא בעי קנין כוונה עיי"ש. ובקצה"ח סי' רל"ה הקשה עליו א"כ איך אמרינין דהחלוצה פסולה עד שיתכוונו שניהן הא אם רק הוא מכוון הוי אצלה דעת אחרת מקנה ולא בעי' היא כוונה עיי"ש

ולפי ענ"ד נדאה לישב דהנה מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' שי"ג כ' דהא דמהני דעת אחרת מקנה היינו במידי דהוא זכות אבל במכר דלפעמים הוא חוב לא מהני דעת אחרת מקנה וא"כ ה"נ בחלוצה לפעמים רחמא לי' וחוב הוא לה ולכך אינו מועיל כאן דעת אחרת מקנה ותי' החכ"צ בקטן וקטנה מושכחת לה היכא דבלא"ה הם אסורים זה לזה כגון חייבי לאוין אבל מסתמא היכא דשריא ומשום לא פלוג מדרבנן אפילו בחייבי לאוין בעינין שיכוונו שניהם. אמנם זה א"ש אם חלוצה בלא כוונה אינה פוסלת אבל אי חלוצה בלי כוונה פוסלת לעולם היא אסורה א"כ זכות היא לה ועמדה קושית הקצה"ח וא"כ מיושב היטב קושית הריטב"א הנ"ל דלישנא קמא סובר הטעם של כוונה כהחכ"צ והקשה שפיר אבל אידך לישנא סובר כאידך פוסקים דטעם כוונה היא כוונת מצוה וא"כ שפיר איכ"ל דפסולה ופוסלת

אמנם אמרתי דאיכ"ל דגם הל"ב סובר כהס"צ ואפי"ה לא קשיא קושית הקצה"ח דכבר כ' שם מרן הגאון זצ"ל בתשובה הנ"ל דדעת אחרת מקנה מהני רק מטעם שליחות ובחלוצה קי"ל דליתא בשליחות ולכך אינו מועיל דעת אחרת מקנה. והגם דהח"צ כ' לישב קושית התוס' דאיצטרך לימוד על קטן וקטנה משום דעת אחרת מקנה היינו דלא נטעי לומר כן. אבל לפי האמת דפסול בקטנה איכ"ל משום דבחלוצה אינו מועיל ואינו שייך דעת אחרת מקנה משום דליתא בשליחות כן נראה לפי ענ"ד ואחתום בברכה המשולשת ד' יברך אותך ואת ביתך דברי רבך הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה לה

הנה אם שכר איש אחד דעגא"ל או אדענד"א של חבירו יש ג' חילוקי דינים לכאורה א') אם שכר ארענד"א של חבירו הוי כמו יורד לתוך אומנות של חבירו דחשיב כגזלן וכמו שחילק מרן זצ"ל בחת"ס חח"מ בסימן ע"ט בד' חילוקי דינים וא' דיורד לתוך אומנות של חבירו הוי גזל גמור וכ"כ מרן זצ"ל בסי' ס"א באחד ששכר אורענד"א של חבירו דהוי כאלו פסק חיותי' וכיורד לתוך אומנתו היכא דמבטלין אותו מאומנתו. אמנם נראה דזה שייך אם האומנות הוא שלו

אבל כפי מה ששכיח עתה שהשררה משכיר הרענד"א או את הרעגא"ל על ג' או על ד' שנים. ושוב אח"כ משכרת אותה בפומבי בליצטאציאה"ן או באפערטי"ן א"כ אין זה אומנות שלו אלא של השררה ומעולם אין רצון השררה לזכות את השוכר הדענד"א אלא לימים הקצובים הנ"ל. אעפי"כ כיון דשכיח דהשררה מקדמת את השוכר שהי' מכבר באורענד"ע שלו ונותנת לו קדימה ולפעמים גם מוותרת עמו. וא"כ דמי למערופיא של חבירו שהביא בהגה"ה בסי' קנ"ז ב' דעות בזה ולכל הפחות מסתמא הבעלים הראשונים מהפכין ומהדרין אחר זה אצל השררה והוי כעני המהפך בחררה ונקרא רשע המשיג את גבולו

אלא אפילו בחלק הג' שאין הבעלים דהיינו השררה או הקיר"ה עפ"י הדת אין נותנין שום קדימה למי שהי' שכור שלהם מעיקרא אלא כל אנפין שווין ואי אפשר לשחדם או לפייסם בממון אלא לעולם צריך להשכיר הרענד"א עפ"י ליצטצי"א או אפערטי"ן וא"כ אינו דמי למערופיא ולא לעני המהפך בחררה מ"מ יש בו במשיג גבול איסור משום חדר"ג המובא בסי' רל"ז בהגה"ה שי"א שר"ג החרים שלא לשכור בתים ושלא לשכור הלואת עכו"ם ששכר ישראל אחר עיי"ש. ומ"ש שכירות הלוואה או שכירות רעגא"ל ואוראנד"ע

וגדולה מזו תיקנו הגאונים והובא במהר"מ מרוטנבור"ג בסופו דדירה ששכר ישראל מגוי והגוי הוציא את הישראל מביתו מבלי פשיעת הישראל אין ישראל אחר רשאי לשכור את הבית הזה עד לאחר שנה והוא משום חשש הערמת השגת גבול בשכירות בתים שעי"ז יפקיעו וייקרו השער שישראל זה ירבה בשכירות והבעלים הישראלים שדרים שם. מכבר לא ירצו להניחו ויוסף גם הוא וכך חוזר חלילה ויהי' הריוח לגוי וישראל יפסיד ולזאת תיקנו כנ"ל. ואם באמת הפקיע הוא בכלל חדר"ג. ובמדינה זו רובם נזהרין וחוששין לחרם דר"ג הנ"ל ויש מדינות מקילות בכה"ג ואין בו משום מערופיא ועני המהפך בחררה ואולי לא פשטה שם התקנה אבל יותר נראה שבאיסור עושין והשומע תבוא עליו ברכת טוב חתמתי שמי הק' משה שיק מברעזאווי: תשובה ל"ו החיים והשלום וכל טוב לידידי הנכבד הרבני המופלג בתורה כש"ת מוה' מרדכי לעוו ני'

מכתב מעלתו ני' הגיעני על נכון ושם נאמר לבקש ממני חוות דעתי בענין טענת חזקה והוא שראובן עם שאר שותפים יהודים הי' להם שדות מושכרים מאת גוי אחד שהיו ממושכנים אצלו על ל"ב שנים כי כן הי' חוק המדינה שרק עד ל"ב שנים יש לו כח בהם ולאחר שהי' ראובן זה שותף עם שאר היהודים איזה שנים עבר עליו רוח קנאם לדחות את שאר היהודים השותפים והלך לגיסו שמעון ויפתהו גם יכול לו לשכור השדות על י"ב שנים והם שני ימי משך משכונו כי שמעון גיסו עדיף לי' וכן עשה שמעון ודחה כל השותפים וחצי השדות נתן לראובן והחצי השני נתן שמעון לאחיו לוי. וביני ביני נפלו קטטות בין ראובן ולוי. וראובן אמר בפני כמה אנשים כי בכלות ימי משך השכירות בשום אופן לא ישאר שותף עם לוי. והנה לשמעון ולוי אחים הנ"ל נודע מי הוא כעת אדון השדות האלו אשר המה שלו זה כשלשה שנים. והלכו אל האדון הזה ושכרו ממנו השדות שוב על ט' שנים. ועתה הגיע עת הפדיון והנה ראובן תובע חלקו בחזקה שהחזיק בה ולוי טוען שהאדון לא הי' משכירו אלא בתקוה שיקנה ממנו לגמרי. ב') שראובן אמר לפני עדים שלא יהי' שותף עם לוי בשום אופן וא"כ מאי חזית. הג') כיון שיצא מיד בעל משכונו והוא שכר מן אדון אחד מה לו עמו. ודעת מעלתו ני' שהדין עם לוי ושכן הסכים עמו הגאון מלבוב בעל שואל ומשיב כו'

והנה גוף הדין צריכין לבוא עליו מצד ג' דברים. א' דינא דבר מיצרא. ב' עני המהפך בחררה. ג' חרם דר"ג. והנה מכח דינא דבר מיצרא כ' בנתיבות המשפט דאפילו בלי חדר"ג יש לשוכר הראשון דין בעל מיצר כדקי"ל בסוף סי' קע"ה