מהר"ם שיק חושן משפט קפב

וגיורא בשמי שמיא וכדאיתא ג"כ במג"א סימן שס"ו הנ"ל וגם בשאר האחרונים באו"ח סי' קנ"ג דהיכא דיש טעם גדול אין טענת חזקה. ואין טענה שלא לשנות מאיש לאיש וכן בתקנת וחרם ר"ג המבוארים והנדפסים שם בסוף תשובת מהר"מ מרוטנבורג. ובתשובת מהר"מ מינץ איתא דהתקנה לא היתה אלא בשכירות בתים מגוי אבל לא מישראל לישראל. וכן אם נתעלה ונתיקר אפילו בשכירות בתים מגוי והגוי רוצה להעלות בדמים בערך היוקר נראה משם דלא נעשה תקנה וחדר"ג על זה

וא"כ בנידון הנ"ל אין אני רואה שום חיוב על שוכרי הרענד"א מחדש והיו מוכרחים וצריכים להוסיף דמים שלא יהיו גם הם רשאים לבקש מהזקן ושאר הווירטסהייז"ר יותר ממה שנתנו עד עתה ובוודאי יכולין לבקש מהם לפי השומא והערך כפי מה שמשלמים עתה בשביל הארענד"א אלא שיש להם להזקן ולהווירטסהייז"ר שהיו מכבר אצל השוכרי הרענדא המוקדמים קדימה קצת מול אנשים אחרים שלא הי' להם עד עתה חלק ונחלה בווירטסהייז"ר וכמ"ש לעיל ומצד ועשית הישר והטוב. כ"ז כתבתי הנראה לפי ענ"ד. ואם אמנם בדיני ממונות צריכין לשמוע הטענות והדברים מבעלי הדינין בכל זה אני סמכתי על מעלת כתה"ק ני' ולא הצעתי הדברים אלא לפניו להגיד לו חוות דעתי ומעלתו ני' שהוא בפנים הדבר יעשה כחכמתו כדת תורה והפשרה בענינים כאלו משובחת לפי ראות עיני הדיין וקרוב לדין תורה וה' יברך את עמו בשלום ואחתום בברכה ומחי' חיים יתן לו ולביתו חיים טובים ארוכים ומתוקנים ונא יזכיריני גם בתפילתו דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ל"ג בימי העומר. ישמרהו השומר. מגזירת קל וחומר. לידיד נפשי הרב המופלג בתורה וביראה הדיין המצויין בהלכה רבה וברורה חרוץ ושנון כש"ת מו"ה פייש ני' בק"ק האליטש יע"א

יקרתו הגיעני ועל דבר אשר העיר מעלתו ני' על דברי הסמ"ע בחו"מ סי' רל"ב סק"י הביא בסתמא דברי הה"מ דאם הי' אפשר לו לנסותו לאלתר ולא הקפיד והמוכר מכר לו סתם שוב אינו חוזר ומעלתו תמה עליו למה סתם כן הרי המל"מ בפ' ט"ו מה' מכירה הלכה ג' הכריח מדברי הרמב"ם שהם כלשון הש"ע דפליג על דיעה זו עכ"ל בקיצור וכבר עמד בזה בס' נתיבות המשפט והקשה עוד מדברי התוס' ב"ב דף צ"ו ע"ב ד"ה כל ג' כו' שכ' אי לא טעמו המע"ה וכ"כ הטור סי' ר"ל והביאו שם הסמ"ע ס"ק י"ד וריחא הלוא שמו יין וא"כ ליכא למימר יין שאני ובנתיבות המשפט הנ"ל כ' דיש לומר דכוונת הסמ"ע דהי' אפשר כו' ושימש בו אחרי כך וחשבינין לי' כמו יראה. ועוד הקשה בנתיבות המשפט על דברי המל"מ דכשלא נתן המעות לא שייך זה מדברי הש"ך בסי' רכ"ו סק"ד מוכח בלא נתן המעות דווקא ביש לו מיגו נאמן

והנה מ"ש הנ"המשפט דכוונתו של הסמ"ע היינו בשימש בו קשה דהנה כבר כ' המ"מ דשורש זה דבשימש סבר וקיבל ילפינן מאשה דאמרינין חזקה א"א שותה בכוס אלא א"כ בודקו ולענין כתובה וקדושין אמרינין דבמום שבגלוי ראה ונתפייס וא"כ נראה פשוט דאם ראה מום קודם מכירה ולקחו דפשיטא דאין כאן טענה. ואפילו לפי מ"ש המ"מ בפ"ז מה' אישות דלענין קדושין ס"ל להרמב"ם דאפילו במום שבגלוי יכול לטעון כל זמן שלא הכניסה לחופה פשוט דהיינו דווקא באשה. חדא דאין דרך להסתכל בה כל כך קודם כניסה לחופה ואמרינין לא ראה. ועוד משום דחזקה דאין אדם מתפייס במומין. אבל לענין מכירה פשוט לכ"ע דאם ראה קודם המשיכה ונתינת המעות ואפי"ה משך ונתן מעות. דאין כאן שוב טענה כמבואר מלשון הרמב"ם והש"ע שם. אלא דהרמב"ם קמ"ל דאפילו אם לא ראה קודם הלקיחה ואח"כ ראה ושימש בה כו' דהשימוש הוי כאלו ראה קודם הלקיחה ונתפייס וא"כ מבואר מזה דהשימוש אינו ברור כל כך להיותו ראי' ברורה שבוודאי ראה הלוקח ונתפייס כמו שמראה תחילת הלקיחה והמשיכה וזהו החידוש מאי דאיצטרך לי' להרמב"ם ולאשמעינן דאפילו השימוש לחוד מועיל וכנ"ל

וממילא נראה מדברי הרמב"ם והמ"מ שמדמה זה לאישות דאם ידענו שלא ראה אלא שאנן ניקום ונימא הואיל והי' יכול לראות ולא ראה בוודאי מחל זה בוודאי לא אמרינין אפילו באישות דהרי שם הכלל כמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ה מה' אישות והש"ע באהע"ז סימן קי"ז דוודאי ראה ונתפייס ואינו נאמן לטעון שלא ראה. מזה משמע דוודאי אם ידעינין שלא ראה לא אמרינין דזה הוא מצד מחילה אדרבה אמרינין דסמך על תומתה וישרה. ואם נימא דדווקא באשה סמך עלה דאיך הכניס עצמה לספק אולי תתגרש אח"כ ויהי' לה גנאי. אבל בחפצים אמרינין מדלא בדק וראה בוודאי מחל דלא הוי למיסמך עלי' דמוכר דלמא מכזב דהרי אף לכשיוודע וגם הלוקח יחזור מהמקח מ"מ אין לו להמוכר בזה גנאי. ומדלא בדק הלוקח שפיר י"ל דבוודאי מחל

ואם כנים דברינו אלה וסברא זו אמיתית נראה דמעשה הלקיחה ונתינת המעות עדיף הרבה מאלו נשתמש בה אח"כ ואין לך שימוש גדול מזה ואם השימוש מראה ומוכיח שמחל לו מכ"ש המשיכה ונתינת המעות ואע"ג דלענין אישות אמרינין דאם שימש בה עדיף מתחילת הקדושין כדקי"ל ברמב"ם הנ"ל ובש"ע באהע"ז שם בסי' קי"ז סעי' יו"ד ע"כ היינו מטעם דקודם הנישואין אי אפשר לו לבדוק כולי האי כמו אח"כ ומכ"ש להמ"מ דגם שם לא מהני שימוש אלא א"כ שהה וא"כ אם נימא אם שימש הוי מחילה היכא דלא בדיק והוי מצי לבדוק. א"כ נראה דכ"ש אם הוי מצי למיבדק קודם הלקיחה ולא בדק דהוי מחילה וא"כ אין כאן תירץ על סתירת הסמ"ע ואין לומר דכוונת הנתיבות דבשימש אמרינין חזקה שראה דא"כ מאי ענין זה להי' אפשר לו לבדוק מעיקרא אפילו אם לא הי' אפשר לנסותו מתחילה שהי' במקום אחר אפי"ה אם שימש אח"כ אמרינין חזקה דראה ומחל וע"כ לא הבינותי דברי הנתיבות מזה

ואלא ע"כ שבאמת כוונת הסמ"ע והמ"מ שהי' יכול לבודקו לאלתר היינו קודם המשיכה ונתינת המעות אמרינין מדלא ראה בוודאי מחל דהא דמייתי בסי' ר"ל, ס"ק י"ד דברי התוס' בלא טעם המע"ה היינו שלא הי' אצלו ולא הי' לו בקל למיטעם וכדדייק לשון הסמ"ע בסי' רל"ב. וממילא כיון שביארנו דתחילת הלקיחה עדיף משימוש בה. ממילא גם דברי המל"מ אינם מוכרחים דאיכ"ל דהרמב"ם מיירי בלא הי' אצלו בשעת לקיחה ואח"כ ראה וע"ז כ' הרמב"ם דהשימוש מגלה לן דראה ונתפייס. וזה דווקא בראה אבל בלא ראה ורק דהוי לי' לראות איכ"ל כיון שכבר קנה לא אסיק אדעתי' לבודקן וגם להמ"מ וכן להסמ"ע אין כאן מחילה ואין כאן מחלוקת. אלא דלא משמע לי' להמל"מ לפרש להרמב"ם דמעיקרא לא הי' לפניו ואינו מוכרח

אמנם כל זה כתבתי לפלפל על דברי רבותינו ז"ל אבל באמת נפלאתי מאוד וכי נעלם מרבותינו ז"ל סוגיא ערוכה בבכורות דף י"ג ע"ב דאמרינין שם לאביי דבשעת נתינת מעות ומשך הוי לי' לעיונא ואם לא עיין אחולי אחיל ועיין שם ברש"י ובתוס' שם ד"ה דכיון כו' כ' דבשאר מקח טעות לא אמרי', הוי לי' לעיוני אלא התם דשכיח כו' עכ"פ מבואר שם דלאביי אמרינין מדהו"ל לעיונא ולא עיין אמרי' אחולי אחיל. ולפי פי' התוס' שם גם אביי דווקא במידי דשכיח בי' האי מומא אמרינין כן. וגם בכה"ג פליג רבא שם וס"ל דלא אמרינין מדלא עיין אחולי אחיל וקי"ל בכל מקום כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם. וכ"ש הכא דבע"ז דף ע"א ע"ב לא מייתי רק תי' רבא וכ"כ הלח"מ פ"ז מה' ע"ז הלכה ה' אליבא דהרמב"ם דפוסק כרבא. וא"כ קשיא טובא על סברת הי"א שהביא הה"מ דס"ל דהיכא דאפשר לבודקן לאלתר ולא בדק אמרינין דאחולי אחיל דהרי אפילו בלוקח גרוטאות דשכיח בי' ע"ז לא אמרינין הו"ל לעיונא כ"ש בעלמא ודוחק לומר דס"ל כאביי. וצ"ע לכאורה

ואפשר ליישב לפי ענ"ד דהנך יש מפורשים ס"ל דהש"ס דהתם מיירי דלא היו הגרוטאות לפני הלוקח ולא הי' אפשר לו לעיונא ואע"ג דמיירי דמשך צריך לומר דלא הי' שהות לעיין בהו שהי' מוטרד ונחפז לדרכו וכיוצא בזה דאין ראי' מדלא עיין דמחיל ואפי"ה סובר אביי דזה גופי' מדנתן מעות בעת שלא הי' אפשר לו לעיין בהמקח ולא המתין עד שיהא לו שהות לעיין אמרינין דאחיל וכדעת הי"מ שהביא הה"מ. ולפי האמור מבואר דהחילוק שמחלק המל"מ הנ"ל בין נתן מעות ללא נתן מקורו מהש"ס ותימה על המל"מ שלא הביא ראי' לדבריו מהש"ס דהתם ואע"ג דלפי מ"ש דהש"ס שם מיירי היכא דלא הי' לו שהות לעיונא מ"מ לא מסתבר לחלק בין גוונא זה להא דהמל"מ וא"כ דברי המל"מ נכונים

ומ"ש הנתיבות המשפט מסי' רכ"ז סק"ד צריך לומר לחלק דהתם דתליא בדעת אחרים ואי אפשר שיעשה זה בשעת נתינת מעות ממש וצריך להקדים להראות לתגר או לקרובו וממילא זרוזין מקדימין דאולי לא יזדמן לו אח"כ תגר או אולי