מהר"ם שיק חושן משפט קפא

גור ארי' (להגאון מהר"ל מפרא"ג) תי' קושית מהרא"ם וכ' דהתם בנבילה בגר עני מיירי דמצווין אנו להחיותו ובעשיר לא שמענו ועוד כ' דנבילה שאני וכיו"ב כ' התוס' בע"ז דף כ' ע"א בד"ה ור"מ וא"כ מנבילה אין ראי' וצ"ע על הרמ"א ומסוף דברי הרמ"א שם נראה דירד לזה. מנבילה אין ראי' רק בשווין וכ' עוד ראי' מתורת כהנים וקשה כנ"ל ועוד יש להקשות וכי גוי כתיב בקרא הרי חכז"ל הם שדרשו רק להקדים ישראל ודלמא באמת דרשו כן רק להקדים קודם לגר תושב אע"ג דמצווה על שניהם להחיותם. וכן קשה בב"מ דף ע"א דמוקמי' דלא נצרכה אלא לגוי ברבית ולמה לא תי' דלהקדים נגד גר תושב איצטרך קרא

מיהו אדרבה בזה יש לקיים דברי הרמ"א ולא מטעמים דקשיא לי' על הש"ס מנ"ל לגוי אפילו ברבית וע"כ דפשיטא לי' האי דין בנבילה דכתיב להקדים וא"כ מוכח כדינו של הרמ"א דליכא למימר מהכא נפקא דדלמא קרא מיירי להקדים לגר תושב וע"כ ממקו"א יליף וא"כ איכ"ל דהה"ד במכירה כן נראה לפי ענ"ד

אמנם בתגר נראה לי דלא בעי' להקדים דהנה התוס' והרא"ש בב"ק דף ע"א כ' דיש מפרשים דקי"ל כל"ב ורבית בגוי מותר אפילו יותר מכדי חייו והקשה השמ"ק דמנ"ל דל"ב פליג בזה. ונראה כוונת התוס' והרא"ש דבשיעור כדי חייו בוודאי אין צריכין להקדים ישראל כיון דצריך לכדי חייו וחייך קודמין לחיי חבירך ולפי"ז לפי מ"ש שם דף ע' ד"ה תשיך דהאי דינא הכל ככדי חייו וא"כ אין סברא לומר דלהקדים ישראל וא"צ להקדים ישראל קודם לגוי שנותן לו רבית שהוא צריך לכדי חייו. ובזה נמי מיושב שהטור והש"ע לא הביאו דין זה אע"ג שהרמב"ם בפ"ה מה' מלוה ולוה הביאו דצריך להקדים דס"ל דלדידן ליתא וא"כ במכירה אצל תגר שהכל ככדי חייו א"צ להקדים ליקח מישראל ביוקר

אמנם אפילו נימא דאנו לא סמכינין על סברא זו דהתוס' והרא"ש דהכל חשיב אצלינו ככדי חייו והא ראי' שהטו"ז והש"ך בסי' קנ"ט לא הביאו אלא שאר טעמים מ"מ בנידון שלנו בתגר נראה דלא שייך זה דהרי הפ"י שם הקשה הא קי"ל פ' אלו מציאות דאפס לא יהי' בך אביון דאברתו קודמת לאבדת חבירו ותי' אבדה שאני שהיא רק להצלת ממון חבירו וכיון דיש גם הצלת ממונו שלו קודם משא"כ הלוואה אינו מלוה להציל או (אלא) להרויח עיי"ש

ואפשר להסביר דאצלו הוא רק כדי להרויח ואצל חבירו הלוה אפשר שעל ידו יציל את עצמו מיני שחת או מהפסד רב אשר כבר מוכן לו. ועכ"פ אם שניהם שווין והם במדרגה אחת אמרינין שלו קודם. וא"כ כאן בקונה מתגר ישראל תגר זה מתגר זה. זה להרויח וזה להרויח א"כ שלו קודם וא"כ בתגר מתגר יש לו ב' סברות ותגר מבעה"ב עכ"פ לתירוץ התוס' והרא"ש הנ"ל יש להקל דאצלינו הכל ככדי חייו ומכ"ש אם הוא באמת כדי חייו ולצרכו אין חשש בזה וא"צ להקדים ולוותר משלו

אמנם משום טירחא דטריחא לי' מילתא יותר לקנות אצל ישראל מאצל נכרי שיהי' סברא לדחות קדימה הנ"ל לא שמענו כיון דעל ידו יבוא הנאה לישראל וכי מילתא זוטרתא היא ליהנות ולהחיות את ישראל ובשכחה ואבדה שאבד אדם ומצאו ישראל עני אמרו חכז"ל דכתיב בי' למען יברכך ה' כיון שעל ידו נתפרנס עני אע"ג דממילא קאתי (עיין רש"י פ' תצא בפסוק כי תקצר קצירך בשדך מ"ש בשם הספרי) כ"ש שמחוייב כה"ג שהוא לא חסר וחבירו נהנה ולדעתי זה בכלל ג"ח והאיך לא ירצה להטריח עצמו וכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד ויהי ד' עמו דברי הדורש שלומו תמיד הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ל"ב בעזהי"ת חוסט יום א' דסליחות תרל"ד לפ"ק. כשמוע קול שופר. לחיים טובים יוחק בספר. ידידי הרב הגדול המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה נפתלי סופר ני' האבדק"ק פעטשי חדש יע"א

מכתבו קבלתי בשבוע העבר ותוכן המכתב מה שמבקש ממני לחוות דעתי במעשה שבאה לפניו ומעלתו ני' כתב והאריך האיך הי' המעשה מתחילה ועד סוף ובמה דנין זה עם זה. והנני שולח לו בחזרה הלוטה פה כאשר ביקש ממני וגוף הענין ששנים הי' להם רעגא"ל משנים קדמוניות ששכרו החירות למכור י"ש ושאר משקין לווירטסהייזע"ר למכור בחנותם. וגם נתנו למכור לזקן אחד שהי' משמש ונאמן אצלם ושכר טרחתו נתנו לו ג"כ רשות למכור י"ש. וביני ביני כבר חלפו ועברו ימים רבים. ושכרו הזכות החירות אנשים אחרים. ואחרים שוב אחריהם שינוי ושלשו ונעשה ביוקר רב ממה שהי' בקדמותו ועי"ז רוצים השוכרים הרעגא"ל מחדש גם הם להוסיף על הווירטסהייזע"ר וגם על הזקן גם שינוי בשנת 852 למנינם את המידות ונתנו 2/4 לווירטסהייזע"ר ושוב אחר זמן לא נתנו להם רק במדה קטנה וגוף הדברים א"א להאריך ולהציע הכל ועיקר שאלתו על ב' דברים הא' אם עשו שלא כדין במה שהעמידו המדה כחוק המדינה. ולא וויתרו כנגדם 2/4 מידה. והב' אם יש ביד השוכרים החדשים להוסיף על הזקן ועל הווירטסהייזע"ר הישנים כפי מה שאחרים רוצים ליתן להיות ווירטסהייזער ומעלתו האריך וראיתי כל דבריו אבל אין נפ"מ לדינא בזה. ואשוב על ראשון ראשון

הנה בוודאי מוזהרים אנו בתוה"ק איפה שלמה וצדק והין צדק יהי' לך והיינו לפי המידה שיסכימו עליה או אנשי העיר או אנשי המדינה שלא יחסר מן המידה ולא יעדיף וכדאמרינין ב"ב דף ח' רשאין בני העיר להסיע על קיצתן ופירש"י בין לפחות ובין להוסיף על המידה ומכ"ש שיש רשות להממשלה לקבוע המדה ואין לפחות ואין להוסיף עליה וכמ"ש בח"מ סי' רל"א סעי' ח' וסעי' ט"ו ואפילו לדעת האומרים בחו"מ סי' שס"ט והאריך הש"ך ביו"ד סי' קס"ה סק"ח די"א דאין דינא דמלכותא דינא רק לענין מסים וכיוצא בזה מכל מקום בענין המידות שבני העיר רשאין לקבוע להם המדה מכ"ש הממשלה ודינם דין ואדרבה אסור להוסיף כמו שאסור לפחות וא"כ לא אדע מה שאלה הוא זו אם לא פעלו עולה על מאי שהעמידו המדה על חוקי המדינה ואי וויתרו נגדם כמה פעמים מי יוכל לחייב אותם לוותר לעולם

ומה ששאל עוד בשאלה הב' הדין פשוט ומעשים בכל יום שהבעל הבית שוכר מי שישמש אצלו שנה או שנתים ואח"כ מוצא טוב ממנו ומסלק לראשון ואפילו ארוס למחצה לשליש ולרביע מבואר בירושלמי ספ"ק דביכורים דיכולין לסלקו כי אם באריסות בתי אבות שנשכרו אדעתא דהכא שלא לסלקם לעולם ואע"ג שנתנו להזקן ווירטסהוי"ז עבור שכר טרחתו זה הוי כאלו שכרו בדמים וכמ"ש הר"ן ס"פ השוכר את הפועל בסוגיא דאתנן דשכר טירחא והוא צריך שיתן דמים אלא דאם נותן לו דבר אחר הוי כאלו קנה אותו בדמים והוא הדין הכא הוי כאלו שכרו בדמים מ"מ אפי"ה זה תליא בזה אם יכול לסלקו משימושו שממילא מסתלק מן הדבר שנתנו לו בעד שימושו

אמנם אפילו השוכר באמת בדמים עצמו לא מצינו שיש לשכירים חזקה נגד בעלים ישראלים ויכולין הבעלים להשכיר אח"כ לאיש אחר כדקי"ל בחו"מ סי' שי"ב בשכר בית או חנות סתם שיכול לסלקו אלא שבחנות צריך להודיע להשוכר י"ב חודש מקודם משום דנותן בהקפה עיי"ש. ועל השוכרים החיוב שלא להשיג גבול חבירו ושלא ירד לתוך אומנות חבירו אבל הבעלים יכולין לעשות בשלהם כמו שירצו וכעין דאמרינין במלמד בסי' רל"ז ונהי דנראה דהבעלים ראויין להקדים למי שדר מכבר בו ושכן גבי' כעין דינא דבר מיצרא משום ועשית הישר והטוב וכעין מכירי כהונה ואפילו אם הוא פסידא מועטת וכעין דקי"ל בחו"מ סימן ר"ד במתנה מועטת יש בו משום מחוסר אמנה. וכיון דמכירי כהונה הוי כמו דברים ולכך אסור להם לחזור אבל יחיד שלוקח איש אחד לביתו או משכיר לו דבר או שכרו לא מצינו טענת חזקה. וכל זה באדם שהוא נותן מביתו שיש לו על עולמית צריכין אנו לדון מטעם הנ"ל

אבל בנידון דמעלתו שלבעלים עצמם אין להם בהם כי הוא אינו שלהם אלא ששכרו אותו הרענד"א על זמן. ומשכלה ונגמר הזמן צריכים לשכור מחדש. וגם זה אם יזדמן שלא יהיו שוכרים אחרים וא"כ הוי דשלב"ל ודבר שאינו ברשותו. ואין אדם מקנה דשלב"ל ודבר שאינו ברשותו וממילא אין להם טענת חזקה. שנית שבנדון הנ"ל נשתנו השוכרים ומתחילה היו אחרים ועתה שוכרים חדשים מקרוב באו אחרים. ואפילו השכירות מהגוי דקי"ל בחו"מ סי' רל"ז תקנות חר"ג פליגו הפוסקים אם הבית נעשה של אדם אחר אם יש טענת חזקה. ובמג"א בסי' שס"ו ס"ק ז' מסתפק בזה בנמכר הבית אי שייך טענת חזקה. ויש עוד טעם שלישי בנדון הנ"ל דהשרים הוסיפו המחיר מהשכירות של הזכות מכירת הי"ש ושאר המשקין והעלו אותו הרבה בדמים מרובים. ומהיכי תיתי נימא דהבעלים ששכרו הרענד"א ומשכירים ווירטסהייז"ר לאחרים לא יהי' להם רשות להעלות בדמים אתמהה יציבא בארעא