מהר"ם שיק חושן משפט קפ

בב"ב דף פ"ט וכאן כיון דהרשות עפ"י הסכמיי לשקול בג' רבעי א"כ אפילו הוא יחמיר לא יועיל ולא יזיק על גברא אחרינא אשר ירצה לעוות וישקול בג' רבעיי ע"כ אין בזה תועלת זהו נראה לי טעמא שלא הקפידו האידנא על זה

והנה עיוות המידות והמשקל כל העולם נצטוו בו וגם לגוי והגוי כשם שמצווה על גזל ה"נ נצטוה על זה וגדולה מזו כתבו התוס' ב"מ דף ע' ע"ב ד"ה תשיך על רבית נצטוה הגוי בכלל איסור גזל. אמנם אע"ג דכל העולם נצטוה מכל מקום נתעלו ישראל והחמיר עליהם הקב"ה שלא די שלא יעוותו אלא אבן שלימה וצדק יהי' לך ומזה למדו חכז"ל שני דברים אחד מה שאמרו ב"ב דף פ"ט שלא ישנה מן המנהג אפילו מרצון שניהם ואפילו בהשוויית דמים ופי' רשב"ם כדי שלא יראה אחר ממנו ועי"ז ירמה כחבירו עיי"ש. עוד למדו מצדק יהי' לך גרומין היינו להוסיף על המשקל ועל המדה ודינים אלו רק לישראל נאמרו כהוראת לשון הכתוב וצדק יהי' לך למעוטי גוי וכן מסתבר דהרי הגוי לישראל לא נצטוו על הגרומין ומי איכא מידי כו' דאנן נהי' מצווים על הגוים והם עלינו לא יהיו מוזהרים ואין זה סכינא חריפא דאפסקי' לקרא כיון דכל הפרשה לישראל נאמר אלא דאפי"ה הגוי וגם הישראל מצווים שלא לעוות המדות דזה בכלל גזל דיליף מעלמא וכן נראה מלשון הרמב"ם והטוש"ע ולכך נאמר במשקולת יציאת מצרים שכדאי הוא ההוצאה שהבחין ד' בין אינו בכור לבכור שיבחינו שלא יבואו לכלל עיוות ולכך צוה אותנו גם על הגרומין

ולפי הנראה מלשון הרשב"ם ב"ב דף פ"ח וגם ממה דפירש במתני' שם דפחות מליטרא לא בעי הכרעת טפח נראה דשיעור טפח וגרומין הוא אחד ממאה בלח וביבש אחד מד' מאות הוא לאו דאורייתא. ומדאורייתא די הוא שיכריע כל שהוא יותר ושלא יהי' המדה דווקא מצומצם דאי שיעור גרומין מן התורה איך נחלק בין ליטרא ליותר. וליטרא לא כתיב באורייתא. ואין להביא ראי' ממ"ש הנמוק"י שם דפסקינין האיבעי' דקמבעיא לן אי אחד מב' או מד' מאות ביבש להקל משום חזקת ממון ותיפוק לי' אי דרבנן הוא. הרי בלא"ה ספיקא דרבנן לקולא דאיכ"ל דהנמוק"י סובר בתיק"ו אפילו בדרבנן להחמיר עיין פמ"ג סוס"י ק"י במחודשים בכללי ס"ס דין ד'. ואדרבה יש להביא ראי' דרק מדרבנן הוא דהרי בסו"פ ד' דפיאה פסקינין דספק לקט לקט ואמרינין בחולין דף קל"ד משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן ולכך אינו מועיל חזקת ממון ואפילו רוב אינו מועיל לפי מ"ש המרדכי סוף פרק הזרוע וא"כ גם כאן דכתיב צדק משלך ותן לא יועיל חזקת ממון אלא משמע לי דמה"ת אין שיעור לגרומין וסגי בכל שהוא

אכן מלשון הרי"ף והרמב"ם משמע דשיעור גרומין הוא מה"ת. והתוס' שם בד"ה אחד מעשרה כ' דעד יו"ד לטרות הוא מדרבנן ומשם ואילך מה"ת וצריך לומר דשיעורין הלממ"ס או דהדבר נמסר לחכמים. ולשיטות אלו שהוא דאורייתא צריך לישב קושי' הנ"ל דדוקא בלקט שמחוייב מה"ת והא דצדק משלך ותן בא רק לאשמעי' דספק לקט לקט ושלא יועיל חזקה אבל כאן איצטרך צדק משלך ותן על הוודאי ומנ"ל לרבות אפילו ספק

ולכאורה י"ל דתליא בב' תירוצי התוס' בחולין דף כ"ב ד"ה לפי כו' דלפי מ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' רוצח דין ט' דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם א"כ גם לולא קרא צדק משלך הי' צריך להכריע וע"כ דהקרא בא ליתן שיעור אמנם לפי מ"ש התוס' בשם הר"ש דאי אפשר לצמצם הוא ספק וכגון בנידון שלנו יש ב' צדדים להקל א' שמא הוא יותר ואת"ל דאינו יותר שמא הוא שוה בשוה ודי והוי ב' צדדין להקל ולולא קרא אפילו תוס' כל שהוא לא בעי ואצטריך לרבות הוספה כל שהוא ולעולם אין שיעור לגרומין מה"ת כן נראה לפי ענ"ד דתליא בזה

ועדיין נשאר לנו לבאר למה במדת הארץ לא ילפינן דבעינין גרומין דהרי שניהם נאמרו במקרא במדה ובמשקל ואמרו חכז"ל במדה זו מדת קרקע ואפשר משום דכתיב ב' פעמים וצדק יהי' לך באיפה ובאבן והוי ב' כתובים ואין מלמדין מיהו ב"ב דף פ"ט ע"א משמע דדרשינין לכולן ונראה דעיקר הטעם שלא יבוא לכלל עיוות בשלמא במשקל ובמידות הלח והיבש יש הרבה ענינים שייטוף בלח ויגדוש או ימחוק כראוי ביבש ושיקנח במאזניים ובמידות וגם כל אדם מודד ושוקל בשלו ולכך יש לחוש טובא ולכך הרחיקה התורה ועשתה משמרת ליתן גרומין אבל במידות הארץ שאין כל כך חששות. וגם הדבר מסתמא ביד הב"ד לכך לא בעינין תוספת וכן נראה ממה שלא נמנה גם להרמב"ן במנין המצוות בשורש ט' דהוא סובר דכל ב' דברים בקרא אחד נמנה לב' מצוות ואפי"ה לא מנה זה לב' אלא וודאי משום דהכל מטעם אחד וא"כ אם ברור לן שלא עיוות אע"ג דאנן לא דרשינן טעמא דקרא מ"מ כאן מוכרח הדבר דהטעם משום עיוות ואם אין עיוות א"צ גרומין

ועדיין צריכין אנו לבאר אם יש ביד הקונה למחול על הגרומין ועיוות במידות דבתוספתא פ"ה דב"ב תניא אמר ר"ש משום רע"ק כו' לא יאמר מלא לי כלי מחול לי את הקורטב שאין האמנת המידות תלוי' בבריות שהקב"ה הוחל שמו עליהן משמע דאינו מועיל מחילה בעיוות משקל ומדה מיהו בריש סימן שכ"ג באו"ח דביו"ט ושבת פסקי' דימעט או שיעדיף וכ' המג"א בשם המרדכי שאין כאן משום עיוות במדה וגזל דלא קפדי ומסתמא מחלו כו' עיי"ש מבואר דמועיל מחילה וקשיא מהתוספתא. ונראה דהתוספתא מיירי באופן שהוא נגד המנהג ויש לחוש שממנו ילמדו ויתעבד עי"ז רמאות ועיוות וכדאיתא ב"ב דף פ"ז ע"א ובדברי רשב"ם שם. ואדרבה מהתם נמי מוכח דמועיל מחילה אלא א"כ אין המנהג כן

וע"פ האמור יש ללמד זכות על המנהג שאין נוהגין בגרומין ואפילו בני אדם כשרים ויראים אינם עושין כן עפ"י מ"ש הרשב"א הובא בב"י בחו"מ סי' תי"ז לענין איסור לעשות מחילות תחת רה"ר דמדינא אסור והעולם נוהגין בו היתר וכ' דכל כה"ג מחלו זה לזה ועשו שאינו זוכה כזוכה עיי"ש וכן במה שלא נהגו לשמט בשביעית כ' הרא"ש בתשובה כלל ע"ז דין ב' דהוי כאלו מחלו וכאלו התנו ע"מ שלא תשמטני בשביעית ונהי שהרא"ש לא רצה לסמוך בזה מכל מקום כאן כיון דאסור לשנות מן המנהג וכיון דלפי המנהג אין צריכין גרומין וגם זה למדו מקרא דצדק א"כ אפשר דשב וא"ת עדיף וגם כיון דהעיקר הוא סייג שלא יבוא לידי עיוות והאידנא דאי"צ להטיף ולקנח ושאר חומרות שהחמירו חכז"ל מטעם שבזה הולכין אחר ההסכמיי כמ"ש למעלה ואין לחוש כולי האי לעיוות ואיכ"ל בכה"ג לא ציוותה התורה מכ"ש אי שיעור גרומין דרבנן. ולהוסיף כל שהוא בוודאי כל אשר נגע יראת ד' בלבו מכריע מעט זהו הנראה לפי ענ"ד: תשובה לא עוד להנ"ל

מה ששאל על מה שדרשו חכז"ל בת"כ פ' בהר על פסוק וכי תמכרו ממכר לעמיתך להקדים לישראל כו' וכ' שכמדומה לו שראה שאפילו הוא אצל הגוי בזול. ואם האמת כן מספקא לי' אם גם בתגר הקונה להשתכר הדין כן וגם אם אצל ישראל הוא טרחא יותר אי מחוייב להקדים לישראל עכ"ל. הנה שורש הדין הוא מדברי תשובת הרמ"א סי' יו"ד ולכאורה ממקומו הוא מוכרע ששם פסק הלכה למעשה ואסר לקנות מגוי אפילו מוזיל ומשמע אפילו למוכר ספרים להשתכר ואפילו בטירחא טפי מישראל דכללא כייל שם

אמנם גוף הדין של הרמ"א לכאורה אינו מוכרח דכיון דלגוי מותר להונות לכך הו"א שאפשר שירצה למכור או לקנות מגוי ואיצטרך קרא וכעין שאמרו ב"מ דף ע"א ברבית לגוי וא"ש ההמשך בקרא דכי תמכרו ממכר לעמיתך להקדים אע"ג דאל תונו איש את אחיו ושמעתתא אהדדי נאמר וא"כ אכתי לא שמעינין דצריך לוותר משלו וכמ"ש הרמ"א עצמו שם לענין רבית ותו קשיא לי הרי לדידן דקי"ל גזל עכו"ם אסור בעינין קרא לעמיתך למעט הקדש וגוי מאונאה וגם לפי דעת רוב הפוסקים דלר"י דרשינן לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה ולר"ל בהיפוך וא"כ בעינין כל הני לעמיתך דקרא ומנ"ל למדרש דרש דת"כ. והתו"כ אפשר דס"ל דגזל גוי מותר ואייתר לן חד לעמיתך כדאי' כל זה בבכורות דף י"ג ע"ב אבל לדינא אין ראי' מהתם

ובאמת מתחילה הביא הרמ"א ראי' מהא דאמרי' בע"ז דף כ' ובפסחים דף כ"א גבי נבלה לר"י להקדים נתינה דגר למכירה דגוי לא צריך קרא והה"ד הכא מיהו לפי"ז תקשה למה לי קרא לזה באם כסף תלוה את עמי כדאיתא ב"ב דף ע"א ע"א וכן הקשה הרא"ם בפ' משפטים וזה יישב הרמ"א במתק לשונו בגוי איכא מצוה ליקח רבית עיי"ש וזה כתי' הפ"י שם

מיהו אכתי סתם סיפרא ר' יהודא ואיהו ס"ל דלא צריך קרא בנבילה ואיך דרש כאן תמכרו לעמיתך להקדים ובספר