מהר"ם שיק חושן משפט קנט

חזקת כשרות ולמאי דאיתרעי איתרעי ולמאי דלא איתרעי לא איתרעי ואכתי מוקמינין לי' אחזקתי' ונאמן. אע"ג דיש מקום לומר דכשם שיצא בזה מחזקתו גם בדבר אחר יצא נאמן על עצמו בטענת ברי כיון דלדידן מסתפק לי' אבל בממון דבעינין דווקא עדות ולא מהני ג"כ עדותו של הבעל דבר א"כ כבר איתרעי חזקת כשרותו ועל אמירתו וטענת ברי שלו א"א לסמוך בממון ונפשות ולכך יש מקום לומר דבעדות ממון ונפשות אפילו אי רק נחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דבירור אין כאן

ואדרבה תמוה לי איך אמרינין שם דרבא נמי כר"מ ס"ל דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא בעד זומם כו' וקשה הא ר"מ ס"ל בבכורות דף למ"ד דחשיד לד"א חשיד לכה"ת כולה ואפשר דהתם רק מדרבנן קאמר וכאן קאי על מן התורה מיהו שם בבכורות דף ל"ה סוף ע"ב משמע קצת שהוא מה"ת וצ"ע. עכ"פ זה בוודאי אמת דהיכא דבעי' בירור ממש איכ"ל דבכה"ג לא הוי בירור

עוד יש להקדים דברי הש"ך ביו"ד סי' קי"ט סקי"ב שכ' דאפילו חשיד לדבר חמיר דחשיד לדבר קל היינו דווקא אם שניהם מענין אחד עיי"ש וא"כ לפי"ז נראה דוודאי איסור נבילה חמיר כמו לאו דלא תענה דנהי דלא תענה רע נמי לבריות מ"מ יש בו מעלה דהוי לאו שאין בו מעשה משא"כ באכילות נבלות ואפשר דבעיני הבריות נבלה חמירא. אלא דאפי"ה לא נחשד על לא תענה הואיל ושניהם אינם מענין אחד. אלא דכל זה אי נימא דאיסור וממון שווין א"כ כמו דלא אמרינין מקל לחמיר הה"ד נמי דלא אמרינין מענין לענין. אבל אי בממון בעינין בירור טפי ואפילו מקל לחמיר אינו נאמן מכ"ש מחמיר לחמיר או לקל שאינם מענין אחד

וזה הוא כוונת הש"ס דרבא סובר ממון ואיסור דינם שוה ולכך נהי דנבילה חמיר' בעיני הבריות כמו לאו דלא תענה מ"מ נאמן כיון דאינם מענין אחד. וזה הוא אם הוא רשע להכעיס דאז אינם מענין אחד (ופשוט דהאי להכעיס היינו שאינו חושש בדבר ולא שעושה כן כדי למרוד דאז הוי כגוי לכה"ת ופשיטא דפסול לעדות כמ"ש הבכור שור בע"ז דף כ"ו ע"ב ואני כתבתי במקום אחר דאפילו אי להכעיס חשיב כגוי היינו משום תולין שעובר הואיל ואינו מאמין בתורה וא"כ הוא כופר בתורה ומין ואפיקורס כגוי אבל מ"מ אפשר דזה הוא דווקא להחמיר אבל מ"מ איכ"ל דאינו מין ועושה רק מרוע מדותיו. ומיעוטא איכא שאינו מין. וא"כ יש נפ"מ אי פסול מצד רשע דפסול בוודאי אבל אי פסול משום מין דהוי כגוי הוא רק מחששא ואפשר מצד רוב ומושכחת לפעמים לצרף המיעוט לדבר אחר) אבל אם הוא רשע לתאבון הוי מענין כמ"ש הרי"ף כפין ואכיל נבילות כפין ומקבל שוחד וסהיד שיקרא ופשוט דאין חילוק בלתאבון אם עושה לתאותו וכמ"ש הרי"ף וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו ובין אם עושה משום דבשר נבילות בזול והכל הוא מענין אחד. ורש"י דנקט אוכל נבילות לתאבון שהוא בזול לישב לשון רשע דחמס הוא נקט. מיהו אפשר דהיינו דווקא אם אפשר לומר דאותו תאוה עצמה היא הביאתו לידי זה כלשון הרי"ף ואפשר דאפילו מתאוה לתאוה אמרינין כדמוכח מדברי התוס' בסנהדרין דף ט' הנ"ל

וא"כ רבא דסובר דעדות ממון ונפשות שווין לאיסור ולכך ס"ל אי אמרינין דס"ל כר' יוסי אפילו ברשע דחמס. מקל לחמיר לא אמרינין והה"ד מחמיר לקל אם אין ענינם שווה ואינם מין אחד ואי ס"ל כר"מ עיקר הדבר תליא אם הם ענין אחד ורע לבריות חשיד גם לנפשות דיש אדם שממונו חביב עליו מגופו ויש שנפשו תלוי' בו כמאה"כ ואליו הוא נושא את נפשו אבל אם אינו רע לבריות בעינין מחמיר לחמיר וענין אחד. אבל לדידן דקי"ל כאביי אפילו מקל לחמיר ואפילו אינם בענין אחד חשדינן לי' משום דממון בעי בירור טפי ואדרבה באינו עובר בלאו דאית בי' מלקות ג"כ הוא ראוי להיות נפסל וכן באמת דעת התוס' והנמוק"י כמ"ש המל"מ הנ"ל. אבל אנן קי"ל כהרמב"ם דבעינין שעובר על לאו דאית בי' מלקות דילפינין רשע רשע או דרשע דחמס דקרא תרתי אמר או רשע או חמס אפילו אין לוקין וחידוש הוא

וכל זה מה"ת אבל מדרבנן החמירו לעשות סייג לתורה ולחשוד גם העובר על לאו שאין בו מלקות ולא לחשוב אותו לבירור ולא עוד אלא בעובר אפילו על איסור דרבנן נמי כבר יצא מחזקת כשרותו ואין סומכין עליו. איברא דבעובר על איסור דרבנן יש לומר דלא נחשד כלל לעבור בדבר שאסור אלא שהוא סובר דהאי דרבנן אינו איסור ולכך ס"ל לתוס' בפ' איזהו נשך דף ע"ב והכי קי"ל בחו"מ סי' ל"ד דבעינין בדרבנן רשע דחמס או לתאבון שעי"ז ניכר שגם אצלו הוא איסור אלא שעובר לתאותו. וזה שייך באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא שאין לוקין עליו שמה"ת כשר וחכמים אסרוהו וחשדוהו אין סברא לחלק בין עושה לתאבון או להכעיס או בחמס כיון דיודע שהוא אסור ועובר זהו הטעם של המל"מ שם והוא ברור לפי ענ"ד דברי הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה יוד החיים והשלום וכל טוב להבחור המופלג בתורה וביראה החרוץ והשנון כש"ת כה' אברהם באניהארד נ"י

גיה הגיעני ושם העיר בקושיא אחת שנתקשה לו בח"מ סי' מ"ו סעי' ז' דכ' המחבר באחד מחמשה ענינים מתקיים השטר כו' ואופן החמישי הוא שכתב ידם יוצא משטרות אחרות ומדמין הב"ד כתב נגד כתב והקשה מעלתו הא אחד מחמשה ענינים הוא שאומר כל עד זה הוא כתב ידי ואע"ג שאינו מכיר כתב ידו של חבירו מהני משום דעל מנה שבשטר הם מעידים כמ"ש הסמ"ע שם בס"ק ט"ו וזה א"ש דמהני על אותו שטר עצמו שיש ב' עדים על ההלואה אבל איך נוכל לסמוך ע"ז לקיים ממנו, שטר אחר להעיד שזה כתב ידי הא על זה אין כאן רק עד אחד ומצד עיקר הדין אינו צריך לפרש על איזה דרך נתקיים השטר כמבואר שם סעי' ח' ובש"ך שם דאפילו מנהג ליכא לפרש ועוד האריך בזה

ולפי ענ"ד אפילו אי ידעינין דנתקיים הראשון רק ע"י אמירת זה כתב ידי נוכל לקיים ממנו דהנה מבואר בירושלמי הובא בש"'"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק י"ב דאפילו אם באו שנים והכחישו את זה שאמר זה כתב ידי הוי כתרי ותרי א"כ מבואר אע"ג שיש רק ע"א על כתיבת ידו אפי'"ה חשיב כשנים. והטעם נ"ל נהי דאצרכו רבנן קיום דווקא מב' עדים ודווקא בגט ומשום עיגון הקילו בע"א דהיינו שליח המביאו ומשום דמידק דייקא כדאיתא בגיטין דף ג' אבל בלא""ה ע"א אינו נאמן לקיים היינו היכא דבעינין לקיים גוף הדבר אבל אם ידענו דגוף המעשה אמת שראובן הלוה לשמעון מנה שוב יש לן חזקה דוודאי השטר ג"כ אמת דלא שביק התירא ועביד איסורא ואם ניחוש דנאבד שוב יש חזקה דכאן נמצא וכ"ה דלנפילה לא חיישינין. מכ"ש דיש סברא לומר כיון דגוף המעשה אמת הוא. הוא מתירא לעשות שום דבר שקר שעי"ז יתן יד לכשנגדו ויכפור בו לגמרי על דרך שכ' הנמוק"י בריש מס' ב'"מ בשמעתין דר"ח קמייתא

ועכ"פ בוודאי אם המעשה אמת יש חזקה שבוודאי השטר אמת וזה כתב ידם של העדים החתומים וא""כ נהי דרבנן אצרכו קיום וחששו לזיוף מיהו היינו אם יש לחוש דהמעשה שקר אבל בכה"ג מנ"ל דבעינין קיום ונהי דעפ"י האמת בעינין קיום גם בכה"ג שהרי אע"ג דעל מנה שבשטר הם מעידים אפי"ה בעי' לחכמים שיאמרו לכל הפחות זה כתב ידי ואם אינו מכיר פסול אע"ג דידענו שהמעשה אמת וגדולה מזו כ' הריב"ש בתשובה סי' שמ"ח והובא בש"ע אהע"ז סי' קמ"ב סעי' א' בהגה"ה דאפילו ידענו שעשאו שליח בעינין קיום אולי נאבד ממנו וזה אחר הוא מ"מ לא גרע החזקה הנ"ל מע"א ואם עד אחד אומר שזה כ"י נאמן כאלו יש עליו ב' עדים

וכ"ש לדעת הרשב"א המובא באהע"ז שם דהיכא דידענו שהמעשה אמת לא בעינין קיום והא דבעינין שיאמרו כתב ידי הוא זה הוא רק משום דאל"כ יש ראי' בהיפוך שהוא שקר כיון שאינו מכיר מכתבו ועכ"פ לכך שפיר אמר הירושלמי דהוי כתרי ותרי ואי"כ א"ש הא דמקיימים מיני' שטר אחר וכ"ש כיון דלענין קיום אפילו משטרות דאינם מקויימים נוכל לקיים שטר כל שהם בחזקת כשרות כמבואר בש"ע שם וא"כ נהי דזה דהבעל מערער עליו איתרע ובעי קיום מ"מ אם שוב נתקיים ע"י אמירת כ"י הוא זה לא גרע אמירה זו מחזקה עכ"פ כיון דמבואר בירושלמי דבכה"ג חשיב כב' עדים לכך שפיר נוכל לקיים ממנו שטר אחר

וע"כ לומר כן דאל"כ האיך היו גובין בקיום הזה ממשעבדי דנהי דשניהם מעידין על מנה שבשטר ונודע שההלואה אמת אבל אכתי אין כאן ב' עדים על השטר דהא ע"כ מיירי שאין א' מהעדים יודע החתימה השני אם מזויף הוא או חתום הוא מאותו פלוני דאם יודע הרי הוא כמעיד גם על אחר וכמ"ש הרמ"א בתשובה סי' ק"י וע"כ הא דמהני לגבות בי' ממשעבדי הוא מטעם הנ"ל משום חזקה ורק ע"א מעיד על כ"י הוא נגד המערער ואוקי חד לבהדי חד ושוב מוקמי' השטר על חזקתו

ובזה נלפענ"ד לישב נמי מה שהקשו בחו"מ סי' מ"ו סעי'