מהר"ם שיק חושן משפט קנח

החודש וקשה הא לרב הונא לא צריך לזה וע"כ היינו דלשון מצטרפין משמע דווקא צירוף אבל בהדי הדדי לא ואמאי הא חד נגד חד אפילו בהדי הדדי שרי כחכמי ברוסק ולכך פירש דהיינו לאותו עדות. ולפי ענ"ד אין מכאן ראי' דהנה התוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין לך כו' הקשו עוד דרבא משני דמצרפין לאותו עדות משמע דסובר כר"ח א"כ מאי חידוש הוא בעד זומם. ולפי ענ"ד דהרי רבא סובר בסנהדרין דף כ"ז ע"א דדווקא רשע דחמס בעינין וא"כ אפילו העיד שקר בעדות החודש מ"מ לא הוי רשע דחמס וכשר לעדות ואמאי נקט דווקא מצטרפין וכדיוק התומים (ואפשר כיון דהעיד עדות שקר גרע טפי דמקרי חשוד לאותו דבר) ולכן הוכרח רבא לפרש לאותו עדות

ובלא"ה אפילו לדידן דקי"ל כאביי דלא בעינין רשע דחמס מ"מ נראה בהעיד בשקר בעדות החודש עדיין כשר לעדות ולא מקרי פסול שהרי לא מצינו לאו מפורש שלא להעיד בשקר כי אם הקרא דלא תענה ברעך עד שקר כו' אבל דבר שאין נפ"מ בו לעדים אלא שהעיד שקר באיסור והיתר נהי דחשוד לאותו דבר הוי אבל פסול לעדות לא שמענו שהרי קי"ל בחו"מ סי' ל"ד דלא מקרי פסול לעדות אלא בעובר בלאו שיש בו מלקות ובעדות שקר באיסור והיתר או בעניני מצוה כקידוש החודש לא נמצא בו לאו ואע"ג דבוודאי איסור איכא לכל הפחות מקרא דמדבר שקר תרחק או מכללא דמ"ע להגיד עדות מה שראה או ידע א"כ ממילא נשמע שלא להעיד בשקר. ולפעמים איכא נמי משום ולפני עור מ"מ אין בו לאו ואפילו נימא דראוי להיות עכ"פ פסול מדרבנן (וא"ל הרי הביא הרמ"א בח"מ סי' ל"ד סעי' ג' די"א דבעי' דווקא רשע דחמס. אבל ז"א דשם דווקא בעבירה דרבנן משא"כ כאן) מ"מ הא בפסול דרבנן בעינין הכרזה וכאן לאותו עדות לא הוי הכרזה. ובזה מיושב קושית הטורי אבן שהקשה דלתי' רבא תיקשה דיפסול אפילו הכשר מכח שנמצא אחד מהם פסול וכמו שהקשו התוס' בסנהדרין דף ל"א ע"א ד"ה שבית שמאי כו' כיוצא בזה אבל להנ"ל א"ש כיון דפסול רק מדרבנן א"כ בעינין הכרזה ועדיין לא הכריזו ולכך אינו פסול וא"ש

ועכ"פ לפי האמור דפסול עדות בכה"ג הוי רק מדרבנן וא"כ בכה"ג נראה לפי ענ"ד דהיכא דכל אחד בא בפ"ע ומעיד מוקמינין לכל אחד בחזקת כשרות ואין לנו להכריז עליו שהרי איך נבייש את האדם שהוא מוחזק בחזקת כשרות וכשר לכל עניני עדות רק לצרפו יחד עם השני לא ומשו"ה בוודאי אין מכריזין וא"כ שוב כשרים אפילו בהדי הדדי וא"כ א"ש בוודאי לר"ה דסובר בהדי סהדי שיקרא ל"ל א"כ ע"כ צריך להכריז עליהם ואסור לצרפם ופריך שוב דא"כ אפילו עם אחרים לא יעידו אבל לר"ה דמוקי כל חד וחד בחזקת כשרות וא"כ אין להכריז עליהם ופשיטא אפילו בהדי הדדי שריא ואמאי נקט ומצרפין וכמו שדייק התומים וכ"כ בהדיא במהר"י מיגש בשבועות וע"כ כתי' רבא וא"כ א"ש מה שהביא הרמב"ם תי' רבא

ובזה מיושב נמי מאי דלכאורה קשיא לי דהנה טעמא דר"ח נראה דנהי דכל חד בחזקת כשרות מ"מ הוי לי' כבא לשאול עליו ועל חבירו דהוי תרתי דסתרי אהדדי דידע במילתי' דחברי' וכמ"ש הר"ן דף כ"ז ע"א גבי מחבואה וכיוצא בזה קי"ל ביו"ד סי' קי"א סעי' ז' ועיי"ש בפליתי ובאמת צ"ל טעם לר"ה למה מוקמינין לדידי' כל חד אחזקתי' דהא הוי כבא לשאול עליו ועל חבירו וצ"ל כמ"ש התוס' בפסחים דף יו"ד ע"א דזה הוא רק מדרבנן ובממון לא גזרו אע"ג דהוי כבא לשאול עליו ועל חבירו

ועכ"פ לפי"ז אם זה הוא טעמא דר"ח לפי מ"ש המל"מ בפ"ב מחו"מ דין י"א דהיכא דיש רק ספק איסור דאז אפילו נתיר לתרווייהו לא הווי תרתי דסתרי אפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו מתירין לתרווייהו וא"כ לכאורה קשה מאי פריך לר"ח מברייתא דא' אומר גבוה ג' ואחד אומר ה' דנהי דהתם פסול עדותן אבל לא מצד וודאי דהא אפשר דהוי גבוה ד' וכל חד טעה בקומה אחת וצ"ל כמ"ש הטו"א בשם התוס' דאין תולין הטעות בשנים וזה בוודאי אינו דבר ברור אלא שאין זה רגיל ואיתרע חזקתייהו אבל פשוט דאין זה וודאי וא"כ איכ"ל דאפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו מתירין ואוקי כל חד אחזקתי' דאין כאן תרתי דסתרי וא"כ גם ר"א מודה בכה"ג ומאי פריך לר"ח. אמנם להנ"ל א"ש דלפי ס"ד על כרחך גם בכה"ג ס"ל לר"ח דפסולין דאל"כ אין מכריזין עליהן וכשרין גם בהדי הדדי ולפי"ז באמת גם לר"ה קושית הש"ס אזלא

איברא דלפי"ז קשיא דתקשה הברייתא בלא רב הונא ובלא ר"ח כיון דמברייתא משמע דבהדי הדדי אסור וע"כ שמכריזין עליהן וא"כ ע"כ גם בפ"ע אסורין דאל"כ איך מכריז עליהן וא"כ קשיא אמאי מצטרפין לעדות אחרת ותיקשה מני' ובי'. ובשלומא בלא זה איכ"ל דס"ל לש"ס דאין זה הכרח דאיכ"ל דאע"ג דכשר בפ"ע מ"מ הכריזו עליו אלא לר"ח קשיא. אבל לפי מ"ש דגם לר"ח הקושיא רק מכח ממנ"פ א"כ קשיא כנ"ל דתקשה בלא ר"ח מני' ובי' וצ"ל דבלא ר"ח הוי מוקמינין הברייתא בעדות החודש שחללו שבת כדין דמחללין שבת וא"כ אחד פסול מצד חילול שבת. אבל לר"ח קשיא. עכ"פ לפי האמור אין ראי' לחכמי ברוסק מהרמב"ם דאיכא למימר דהרמב"ם סובר כן דכשרים בהדי הדדי מטעם הנ"ל כיון שהם פסולים מדרבנן ולא הכריזו

אמנם השתא דאתית להכי אפשר שזה גופא טעמם של חכמי ברוסק דצריך לדחוק לדבריהם דס"ל דאע"ג דידעינין שאחד העיד שקר והוא רשע אפי"ה כיון דאין עדים עליו לא פסלתו התורה וכעין זה דעת הראב"ד בפלוני רבעני כו' וזה דוחק כיון דאנן סהדי כו' אמנם לפי הנ"ל י"ל דס"ל דע"א אפילו העיד שקר לא נפסל הואיל ואין מפסיד ממון בעדותו ולפעמים אין עדות ע"א כלום כגון באומר על אשת איש שנתגרשה וכיוצא בזה וזה כעין שהביא התומים בכללי מיגו אות נ' ונ"א בסופו בשם הרמב"ן דהיכא דאינו מועיל עדותן לא נפסלו משום עדות שקר. אמנם אנכי לא מצאתי כעת דברי הרמב"ן בזה

ובוודאי דברי חכמי ברוסק מבוארים שסוברים כסברת הראב"ד הנ"ל כיון שאין עדים עליו אפילו הוא אמת שעשה מעשה רשעות אינו נפסל אבל אנן אמרינין דאע"ג דהעיקר מוכח מדברי הראשונים כהש"ך מיהו י"ל כהכרעה דעד כאן לא פליגו על חכמי ברוסק אלא היכא דעדות העד מועיל ויש בו נפ"מ לחבירו כגון ע"א לענין ממון דנפ"מ בו ברוב הפעמים או לחייב שבועה או לפטור משבועה וכן בנתגרשה מושכחת לה שיש נפ"מ בעדותה הואיל ולא הוחזקה א"א בכה"ג אמרינין דנפסל לעדות אבל היכא דלא מהני עדותו כלל ואין נפ"מ בעדותו נהי דהעיד שקר לא נפסל לעדות כסברת הרמב"ן הנ"ל

ובזה יש לישב דברי רש"י בשבועות דף מ"ז ע"ב בד"ה שתי כתי עדים כו' אחת אומרת הרג כו' וכל הרואה יפלא מ"ש הריגה דנקט ולהנ"ל א"ש דרש"י קשיא לי' דקדוק חכמי ברוסק מ"ש דנקט בב' כתי עדים הא גם בכת אחת כו' ולא ניחא לי' כסברת חכמי ברוסק ולכך פי' בעדי הריגה ושם ע"א כמאן דליתא ושפיר אפילו בהדי הדדי לא נפסל ולכך נקט בב' כתי וא"ש ועפ"י הנ"ל יש לקיים תי' דלעיל דהקושיא מקידוש החודש הוא על ר"ה ועל ר"ח כדלעיל אלא עיקר קושיא מכח הדין (ח"ת אחת) זהו מה שנראה לי הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ט' לכבוד אהובי תלמידי הוותיק הבחור המופלג החרוץ כש"ת כ"ה זלמן נ"י

יקרתו הגיעני כו' ועל דבר דברי תורה אשר בא לפלפל בדין רשע דחמס בחו"מ סי' ל"ד ובדברי מל"מ פ"ד ממלוה ולוה דין ו' ואמרתי לבאר ענין זה וממילא יתברר ויבוא תשובה על דבריך הנה בסנהדרין דף כ"ז ע"א אמרינין דלרבא רשע דחמס בעינין ואוכל נבלות לתיאבון מקרי רשע דחמס ורצה הש"ס לומר דרבא ס"ל כר' יוסי שם דסובר מקל לחמיר לא אמרינין דנחשד וא"כ תמהני טובא ממנ"פ אי לאו דנבלה חמיר כמו לאו דלא תענה א"כ אמאי לא נפסל אם הוא רשע להכעיס בנבלה ואם אינו חמיר כמו לא תענה. משום דלא תענה הוי רע לשמים ולבריות א"כ אמאי במומר לתאבון פסול הרי אפילו רע לשמים ולבריות ס"ל לר' יוסי דאינו נחשד לעדות נפשות אע"ג דהוי לאותו דבר וגם הוא רשע דחמס אפי"ה כיון דהוי מקל לחמיר אינו נחשד כ"ש בנבילות לתאבון שבזה אינו רע לבריות איך נחשידנו וזה תימה רבה וצ"ע. ועוד קשה מה שהקשית אתה הלוא בעלמא אמרי' חשיד לדבר אחד לא הוי חשיד לדבר אחר וא"כ הא דפסול לאביי כל העובר בלאו הוא גזירת הכתוב וחידוש הוא ואיך הוסיפו חכמים על החידוש לפסול גם הפסול רק בעבירה דרבנן

והנראה לפי ענ"ד בזה דהנה בוודאי יש סברא לומר דעדות ממון ונפשות וכיוצא שבעי' בירור טפי ודווקא עפ"י שנים עדים יקום דבר וגם זה הוא דווקא על דרך ההכרח הואיל ואי אפשר להעולם להתקיים בענין אחר ולכך בעינין איומים ושיהיו עדות שאילה"ז וכיוצא בו וא"כ מסברא ראוי לומר דנהי דלענין איסור דלא בעינין בירור כולי האי ודי בעד אחד ולכך אפילו חשיד לדבר אחר כל זמן שאינו נחשד לאותו דבר נוכל לסמוך עליו מכח