מהר"ם שיק חושן משפט קנו

עדות שאילה"ז ואפילו אי הוי בעינין דו"ח וכמ"ש הנוב"י שם דזה אינו תלוי' חד באידך מ"מ אין דו"ח מעכב אא"כ בעינין עדות שאילה"ז וכמו שהאריך בנוב"י שם

אמנם לפי תירץ הראשון של התוס' הנ"ל א"כ גם בעדים המחייבין קרבן יש לקיים דין הזמה ע"י מלקות ושפיר מקרי עדות שאילה"ז כיון שאמרו לו אכלת חלב וא"א לומר לפוסלו באו. דזה אינו שהרי אינו נפסל בזה כדקי"ל בחו"מ סי' ל"ד דיכול לומר שוגג הייתי וא"כ אפשר דבעינין עדשאילה"ז ודו"ח מעכב מ"מ לפי ענ"ד לפי מאי דמסקינין ביבמות דף פ"ח ע"א דע"א נאמן לחייבו קרבן היכא דאינו מכחיש לי' ולפי ענ"ד פשוט דכל היכא דסגי בע"א לא בעינין דו"ח כמו בע"א באיסורין דיליף מן וספרה לה דפשיט דלא בעינין דו"ח ה"נ ע"א לחייבו קרבן ואפילו לחייב שבועה נראה לפי ענ"ד פשוט דלא בעי' דו"ח ועדות שאילה"ז דהרי דו"ח גם בדיני ממונות לולא דכתיב משפט אחד יהי' לכם לא הוי בעינין כדאיתא סנהדרין דף ג' ריש עמוד א' משום דכי כתיב דו"ח בעדות נפשות כתיב ורק משום דכתיב משפט אחד והיכא דסגי בע"א א"כ גילה לן קרא דלא בעי' משפט אחד א"כ גם דו"ח לא בעינין

וראיתי בנוב"י בתשובה הנ"ל שכ' שם גבי סתירת היתר הראשון בד"ה ועל פי זה יפה פסק הריב"ש נ"י דע"א עדות שאילה"ז לא בעינין אבל דו"ח בעינין ולפי ענ"ד פשוט כנ"ל ואין להביא ראי' מהא דאמרינין בב"מ דף ד' ע"א לפי גירסת התוס' שם בד"ה עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה א"כ ע"כ כיון שישנו בהזמה היינו אם ישנו בדו"ח. זה אינו דנהי דעפ"י הדין לא צריך דו"ח מ"מ אם אמר באיזה יום והזימו אותו ישנו בהזמה ואפי"ה אם לא הזימו מחייב שבועה. ומטעם הזה בעצמו נראה אפילו אי בעינין דווקא ב' מחייבין לי' קרבן אפי"ה לא בעינין דו"ח דדווקא בממון ועדות נפשות גלי לן דבעינין דו"ח. וראי' מעדות נשים דפלפלו בריטב"א ורמב"ן ובנוב"י שם בד"ה ודע כו' דמנ"ל דבעי' דו"ח והעלו משום דיליף דבר דבר מממון א"כ משמע דווקא היכא דגלי לן קרא אבל בעדות בעלמא לא בעינין דו"ח

ובזה מיושבין אצלי דברי הרמב"ם בפ"ב מה' קידוש החודש הלכה ב' דמבואר מדבריו דבעדות קידוש החודש ל"ב מן התורה דו"ח והלח"מ דחק בזה דמנ"ל הא דלמא בעינין דו"ח ולהנ"ל י"ל דסובר הרמב"ם דכל דלא גלי קרא דבעי' דו"ח אז הדין דלא בעינין דו"ח ואע"ג דכתיב משפט אחד כבר ביאר הנוב"י שם דזה דווקא בהנך דכתיבין שם בפרשה ממון ונפשות. ונראה לי להביא ראי' לזה ממאי דהוכיח ביבמות דף פ"ז ע"ב דקרא דאו הודע אליו חטאתו מיירי בע"א דאי ס"ד תרי. תרי ולא קמכחיש להו קרא בעי דנאמנים בתמי'. ומאי קושיא דלמא לעולם בתרי ואפי"ה בעי קרא דנאמנים לפי תי' ב' של תוס' מכות הנ"ל דאינם עדות שאילה"ז. וגם לתי' הראשון דלמא מיירי כגון שלא דרשו וחקרו או שלא ידעו הזמן וא"כ אילה"ז קמ"ל קרא דנאמנים. ואם תאמר דפשיטא לי' דאם אינם יודעים הימים דאינם נאמנים. זה אינו דהרי מכח קושיא זו מוקי לה בע"א וכבר כתבתי לעיל דבע"א וודאי אין דו"ח מעכב וא"כ מנ"ל דמיירי בע"א דלמא בב' ורק שאילה"ז וע"כ דע"ז לא צריך קרא דפשיטא דדווקא היכא דגלי הוא דבעי' דו"ח ועדות שאילה"ז כן נראה לפי ענ"ד ראי' גדולה

אמנם הא קשיא לי א"כ איך למד ר"מ שם ק"ו דאם מביאין שנים לידי מיתה חמורה מכ"ש שיביאו לידי קרבן הקל וקשה האי מאי קו"ח הוא זו דלמא דווקא בעידי נפשות דהוי עדות שאילה"ז משא"כ כאן ובשלמא לפי תי' הראשון בתוס' מכות אפשר לומר דלדבריהם דרבנן קאמר והקשה דלדידי' בלאו קו"ח נאמנים. אלא דהקשה לפי דברי רבנן דס"ל דלעולם פטור ואפי' אם הי' דו"ח ואפשר לבוא לידי הזמה מ"מ אין עדים יכולין לחייבו על זה קאמר קו"ח. אבל לדברי תי' השני של התוס' וכפי מה שביררתי דלעולם אין עדי קרבן נקראין עדות שאילה"ז א"כ האיך למד קו"ח

ואפשר דהקו"ח מעדים המחייבים אותו גלות וזה קרי לי' לר"מ ידי מיתה שאפשר לו לבוא לידי מיתה אם יצא מעיר מקלטו ובעדי גלות נאמנים אע"ג דלפי תי' ב' של התוס' מקרי אילה"ז אפי"ה ע"כ נאמנים ועיי' תוס' במכות דף ב' ע"א בד"ה מעידין אנו שחייב גלות. ומ"ש התומים בסי' ל"ח דכוונתם דס"ל כפרש"י במכות דף ה' דבהודאתו א"י להתחייב גלות וע"כ מטעם עדים ואיכא קו"ח. ועדיין צ"ע לתי' התוס' הזה מכל מקום נראה כנ"ל דעדי קרבן וכיוצא לא צריכין דו"ח ולא עדות שאילה"ז כן נראה לפי ענ"ד הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ו' יתענג על רוב שלום אהובי תלמידי הוותיק המופלג בתורה חרוץ ושנון כש"ת כ"ה זלמן נ"י

יקרתך הגיעני עם חידושי תורה והארכת בדברי הרמב"ם בפ"ג מה' עדות הובא בחו"מ סי' כ"ח דס"ל דמדברי סופרים חותכין עפ"י עדות שבשטר משום נע"ד דמן התורה אמרינין מפיהן ולא מפי כתבן והראשונים והאחרונים השיגו עליו בזה עיין ברמב"ן סוף שורש ב' למנין המצות ובש"ך שם ואתה הארכת ויבואר לפנינו אי"ה. והנה דקדקת על הספרי שקבע הדרש הזה דלא מפי כתבם בפרשת שופטים בקרא המאוחר שנאמר שם עפ"י שנים עדים או עפ"י שלשה יקום כו' שם דרש ולא מפי כתבם ולא קבע דרש זה בקרא המוקדם שם בפ' שופטים על קרא עפ"י שני עדים או ג' יומת המת. ואם תאמר דשם איכ"ל משום דאורתא דקרא כן אבל כאן שהכפיל עפ"י שנים כו' מיותר ולכך דרש כזה א"כ קשיא על התורה גופה למה לא כתבה בקרא קמא ב' פעמים עפ"י עכ"ל בקיצור

הנה אמינא לך טעמא דהנה נהי דאמרינין ולא מפי כתבם היינו עדות העדים אבל מעשה ב"ד מהני בכתב ומאי יפה כח ב"ד וקיי"ל ב"ב דף קי"ד בג' שהלכו לבקר רצו עושין דין רצו הוויין עדים. וכן קי"ל בחו"מ סי' ז' בג' שראו ביום יכולין לעשות דין עפ"י ראייתן וא"כ ס"ד דבג' מהני עדות מפי כתבן דהרי נעשו ב"ד ואלים כוחן קמ"ל כיון דבאו להעיד צריך שיאמרו עדותן בע"פ. וכל זה בעדות ממון אבל בעדות נפשות הא קי"ל בר"ה דף כ"ו דאין עד הרואה נעשה דיין. ובלא"ה הא בעינין ב"ד של כ"ג ואפילו לקבל עדות מוכח ברמב"ן בחומש בפרשת שופטים על קרא דעפ"י שני כו' או ג' יומת דס"ל דבעי' כ"ג אפילו לקבל עדות ולכך לענין עדות נפשות אין חילוק בין ב' לג' דג' אי אפשר להם להיות ב"ד בדבר זה ולא שייך למימר דאלים כוחם ולכך לא כתיב בי' עפ"י ב' פעמים ועכ"פ כיון דבממון הוא דכתיב ב' פעמים עפ"י. לזה קבע הדרש שם. ולכך גם כן הא דהקשו חכז"ל במכות דף ה' דאם מתקיימת העדות בב' כ"ש בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים זה קשה דווקא בעדות נפשות אבל בעדות ממון איכ"ל דכתיב ג' להורות דגם בג' בעינין מפיהם ולא מפי כתבם. ובזה מיושב קושית התוס' במכות דף ו' בד"ה רי"א בד"א בעדות נפשות כו' והקשו הא גם בממון כתיב עפ"י שני או ג' והוי הקישא ולהנ"ל לא קשה מידי דבממון בעי' ללמד דאע"ג שהם ג' בעי' מפיהן ולא מפי כתבם וא"ש

ועתה נבוא לפלוגתא דפליגו הראשונים דלהרמב"ם גם עדות בשטר ממועט דהוי מפי כתבן. ולשאר הראשונים עדות בשטר שאני. והפנ"י בקו"א רפ"ק דגיטין הקשה האיך אפשר דבשטר מהני מה"ת הא הוי עדות שא"א יכול להזימה. ואתה כתבת לתרץ עפ"י דברי הש"ך בחו"מ סי' ל"ח בסופו עפ"י מאי שפירשו בסנהדרין דף ל"ב. ולפי"ז מה"ת דבעי' דו"ח לא הי' כשר שטר מאוחר ולכך לא היו יכולין לומר אחרנוהו כו' וזה אינו לכאורה דמה בכך דמאוחר פסול וכי משום דפסול נוכל לענוש אותם והם עומדים וצווחים אחרנוהו ובאמת פסול ואיך נעשה בהם דין הזמה. וגדולה מזו דהרי מוקדם בוודאי פסול ואפי"ה נאמנים העדים לומר שהוא מוקדם כמבואר בירושלמי פ"י דשביעית והובא בפוסקים בחו"מ סי' מ"ג ואפילו בכתב ידם יוצא ממקו"א הביא הרמ"א בסעי' ח' ובש"ך שם די"א דנאמנים וא"כ אכתי לא הוי יכולין להזימם. מיהו יש לישב דבריך דוודאי לפי האמת לפי מאי דתקנו חכמים דלא בעי' בד"מ דו"ח א"כ לא הוי הזמן מעיקר העדות ולכך יכולין לומר ע"ז לא חתמנו אבל אם הי' בעינין דו"ח והוי הזמן מעיקר העדות לא היו יכולין לומר ע"ז לא חתמנו והוי שפיר יכול להזימה. מיהו מלשון הש"ך משמע ראי' לסתור סברא זו וס"ל דווקא בכתב בפירוש בזמנו כתבנוהו הוי מקרי יכול להזימה וס"ל דאם רק פוסלין את העדים מקרי יכול להזימה שהראי' שהביא הפנ"י שם דמשום הפסול לא חשיב יכול להזימה צריך לחלק בין עדות ממון לעדות נפשות

אמנם הנראה לפי ענ"ד דקושית הפנ"י בלא"ה ל"ק כ"א להש"ך לשיטתו צריך לומר כנ"ל דהנה י"ל טעם שפסול עדות בכתב אם אמנם אנן כאצבע בקירא לסברא ואיך נשיג טעמי בוראינו מכל מקום בדרך אפשר נאמר הנה הא דגזרה התורה דעפ"י שנים יקום דבר אפשר לבוא כמה פעמים לידי תקלה אולי ישקרו וכמ"ש הרמב"ם בספ"ז מה' יסודי התורה רק דהדבר מוכרח לישוב העולם לסמוך על חזקתם. ומש"ה החמירה התורה על העדים למעט חשש התקלה לעונשם בהזמה ולכך צריך שיהי'