מהר"ם שיף על שבת צח.

גמ' מעביר ד' אמות בר״ה מקורה פטור. עיין ברש״י פרשת נשא עגלת צב אין צב אלא מחופין א״כ נקשה עגלה גופא מקורה הוי ע״ש:

גמ' מי סברת כו' אפותייה הוו כו'. אין להקשות ממה נפשך אי קים להו לתלמודא היאך הוה פלפול זה למה להו אלא שרצו להכריח מכח הכרח א״כ דלמא אפותייה מנח להו. אפשר לומר דמשמע לתלמודא שאינן נוחין להשכיבן אפותייה מפני הטבעות וזהו בעצמו סברת המי סברת אפותי׳ כו':

בתוס' בד״ה הניחא כו' הקשה הרב פורת כו' ששה סדרים כו'. מציירין באופן שיהיו כל הסדרים שוין שני קרשים זה על גב זה וכן י״ל בשמעתין בפותייה נקיט שלשה סדרים ויהיו ארבעה זה ע״ג זה בשוה ובחודן ארבעה ויהיה שלשה זה ע״ג זה בשוה משא״כ חמשה או מספר אחר. ואין צורך למ״ש רש״י בזה [בד״ה כמה מותיב כו' דחמשה בחמשה לא יתבי כו']. ואפשר לומר נמי משום הטבעות לא כתבו סדרים יותר:

לקושית הרב הר״ר פורת אין לומר דהקצר בצד העב היו מניחין בסמוך לו ממש בלי ריוח בינתים וא״כ לא יהיה רק שני רווחים לכל אחד כמעט אמה. דאין זה כלום. (דמ״ה שכתב״ו) [דמאי שנא כצ״ל] העב והקצר סמוכין זה לזה משום שיכולין להשכיבן יחד בדיבוק היטב ה״נ יכולין להשכיב כולן יחד בלי ריוח אם ירצה בדיבוק בלי ריוח כלום בינתים דמאי שנא אע״כ שהיו מחלקין הריוח בשוה:

בא״ד ור״י אמר דשמא מחציין ולמעלה כו'. לכאורה מיד אם אין השיפוע מתחיל מלמטה אי אפשר להשכיבן באופן זה אם לא שיהיו מחותכין באופן שיזווגו יחד כזה דרך משל. ובאופן זה אם הוא מחציין ולמעלה דוקא אי אפשר להניח. וכן אם נאמר שהאדנים היו נשארין עם הקרשים כשהיו מניחים על העגלות כי לא מצינו בכולי שמעתין היאך היו מניחין האדנים ובמקרא מפורש שהיו שוכבין על הארבע העגלות הללו ואי תימא למטה מהקרשים תוך העגלה א״כ העגלה היה מקורה על ידן ולמעלה על הקרשים אין סברא גם לקושרן בחבלים בצדי העגלה ודו״ק:

בא״ד וא״ת מנ״ל כו' נילף מן המקורה כו'. א״ל דלמא רב קאמר המעביר בר״ה שכולה מקורה פטור אבל חציו מקורה חייב דומיא דעגלות וק״ל. ועיין לקשר הוא״ת במה שקודם גם [לקשר הוא״ת] בתפיסת התחלת הדיבור הניחא כו' ולא מוקדם: