מהר"ם שיף על ביצה טז.

גמרא א"ה לא ליענשו נכרים כו'. במהרש"ל הקשה בישיבה מנ"ל דאעונש שבת קאי דלמא שבת דבצינעא לא ליענשו עלה ותי' דא"כ לא ליענשו על שאר התורה שיוכלו לומר אלמלא נתת לנו יום מנוחה היינו ג"כ מקבלין כו' והוא דרך דרש. וברש"א מתרץ דבן נח ששימר שבת חייב מיתה והיינו כשמתכוין לשם שמירת שבת כמו שכתב הרמב"ם ואמאי הא לא ידעו כו' וזה דוחק גדול דמ"מ היום ידעו שהשי"ת צוה שבת. וע"ש בסנהדרין בגמרא אמר רבינא בהדיא אפילו שני בשבת ופירש"י דר"ל שלא תימא [שביתה דקאמר ר"ל לשם חובה קאמר דלא ליכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל אלא מנוחה בעלמא קאסר להו וכו'] וטעמא משום שנאמר לא ישבותו שלא יבטלו ממלאכה ע"ש [מזה מוכח דלא כרש"א]. ולי נראה דא"ה לא יהי' לנכרים עונש על שמירת שבת דאינה מצוה לו וא"כ גר שמקיים כל המצות איננו מחויב לקיים שבת ויש לאל ידו לחלל שבתות שאינו מצווה עליו רק אומה ישראלית לבד:

גמ' ואם צלאן נכרי בתוס' דע"ז לא גריס נכרי עד ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא וק"ל:

ברש"י בד"ה ופת לא מלפתי כו' שהרי בכל יום יש לחם. הלשון מגומגם וז"ל רש"א אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר נמי ודייסא לא מלפתא ולא שכיח אלא דר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכח מלתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיח הוא ע"כ:

בתוס' בד"ה איזהו חג כו' ולא מצינו י"ב כו'. ובתוס' דר"ה צ"ל ל"ב ומנייהו י"ב דר"ח ושעיר דר"ה מצד אחר מנינהו ע"ש וכן איתא סוף ר"ה בר"ן: