מהר"ם שיף על בבא מציעא טז:

גמרא מסתברא מלתא דרב כו'. שדינו אמת למ"ד אדם מקנה כו' ועיין [וכמש"ל]:

גמ' לאחר שאתגייר כו'. כצ"ל והוא בשדה סתם ואפ"ה פליגי רבנן:

גמ' אף אנן נמי תנינא כו'. ולא משמע ליה לאוקמי כשחייב מודה רק דומיא דשאר מילי דקתני גביה:

ברש"י בד"ה בשדה סתם כו' אבל אמר ליה שדה זו כו' ולא האמינו כו'. ר"ל שלא תימא מצד אחר יהיה קונה אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כדלעיל חזר ולקחה כו' שהוא שדה זו דהכא שאני שלא האמינו המקבל מתנה דלא שייך לומר כלל כאן ליקום בהימנותא או גזלן:

ברש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' שהרי אין מקיימין כו'. אין זה אליבא דהלכתא כדאיתא שם בב"ק וכ"כ מהרש"ל ז"ל וז"ל לפי' רש"י צ"ל דר"י לטעמיה דאית ליה התם הכי אבל אינו לפי פסק כו' ולא הוצרך רש"י לפרש כן אלא משום דלוה לא מקיים שטרא וא"כ מאחר שהיה ביד המלוה א"כ לוה ממנו וכ"כ בנ"י ע"כ (מ): ומ"ש ר"י לטעמיה דשמואל קיימי' וקאמר ר"י לטעמיה. ומוהרש"א כתב בספרו דהוצרך לזה דאי הוי מקיימין השטר שלא בפני בע"ד כיון דאיתרע בנפילה אית לן למיחש שלא כתב ולא לוה והוא טרח לזוייף השטר בטוב עד שסבורין העדים שהוא חתימתן כהאי דג"פ כמ"ש התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר להד"ם כו' ע"ש. ולא הבנתי כל עיקר דאכתי דלמא הכל זייף גם חתימות הדיינים וכמ"ש התוספות לעיל אע"כ כיון דאין הלוה בפנינו אין לחוש שמא מזויף הוא ועיין לעיל. ועוד דא"כ למאי דקי"ל מקיימין השטר כו' לא יהיה לן הנפק מעלה או מוריד וזה אינו ועיין:

ברש"י בד"ה אפסיד אנפשיה כו'. רש"ל כתב בגמרא אימור אשתמוטי כו' קשה א"כ לעיל נמי נימא אשתמוטי קמישתמיט ויש מפרשים משום דסמיך אאי נמי דקאמר למיכתב ליה שטרא אחרינא ואומרים שכך פי' רש"י [ואם דוחהו ואמר אבד היה לו לכתוב שטרא אחרינא] ואני אומר אי דייקית ברש"י לא משמע הכי שהרי כתב ואם דוחהו לומר אבד היה לו לכתוב שטרא אחרינא ולא כתב אשתמוטי והאמת באשתמוטי לא שייך לומר כתוב לו שטרא אחרינא שהרי אומר לו היום או למחר אחזיר שטרך ונראה דלק"מ דלא שייך לומר אשתמוטי אלא בסתם לוה ומלוה שהאמינו זה לזה ושילם לו קודם שמחזיר לו השטר אבל היכא שהזקיקו לדין ולא היה רוצה לשלם עד שכתבו שטר חלטתא פשיטא שאינו משלם לו עד שיחזיר לו השטר ואם אבד יכתוב לו שטר אחר ודו"ק ע"כ. אח"כ ראיתי בנ"י בפשט הזה מיישב הך קושיא באורך בטוב טעם ודעת עליך לעמוד עליו וק"ל:

בתוס' בד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק כו'. כדאמר שמא כתב ללוות ולא לוה ולא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי כדלעיל אלמא כמשמעו קאמר ועוד דלא קאמר חיישינן לפרעון ולקנוניא רק לפרעון:

בא"ד יעמיד נמי כו' ומשום שמא כתב ללוות ולא לוה. ר"ל בניסן ולא לוה עד תשרי ולא דייקו בלישנא וכן מ"ש אבל היכא דליכא למיחש לכתב ללוות ולא לוה ר"ל נמי בניסן ולא לוה עד תשרי: