מהר"ם שיף על בבא מציעא יז.

גמרא ואוקימנא בשחייב מודה. ובהך סברא דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי לא פליגי אע"ג דרב כהנא לא מוקי טעמא דמתני' בהא אלא משום פרעון וקנוניא כמ"ש התוס' לעיל ע"ב בד"ה אע"פ:

גמ' כיון דלית ליה רווחא כו'. משמע היכא דאית ליה רווחא כגון למחר וליומא אוחרא חיישי' שפרע ורוצה ללוות בו דלא כמ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף י"ג ע"א) בד"ה ה"ט וכתב מוהרש"ל דהכא אליבא דר"י ורב כהנא דמוקי בחייב מודה מוכרחין לומר דחייש ר"י להך מלתא דאל"כ בו ביום פשיטא דיחזיר מאחר שמודה ולקנוניא ליכא למיחש אלא דקמ"ל דלא חיישינן לפרעון שפרעו וחוזר ללוות בו ודוקא בו ביום אבל ביום אחר איכא למיחש ע"כ ועיין (נ):

ברש"י בד"ה אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל. לא שייך הכא למימר תקנתא לתקנתא לא עבדינן כיון דאינו נאמן מדינא צריך לשלם משא"כ לעיל בדר"נ דמדינא אינו חייב לשלם בכופר הכל וזה פשוט וכ"כ מוהר"ש:

ברש"י בד"ה והעדים מעידין כו'. נראה שלפי"ז אינו נכון וחזר ואמר פרעתי וצריך למוחקו (ס) ויש ליישבו בדוחק ועיין באשר"י:

ברש"י בד"ה ומפסדו ליה כו' עדיו בחתומיו כו'. לכאורה כ"ז דברי מותר ועיין:

בתוס' בד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד כו' וא"ת למה כותבין כתובה כו'. דא"ל דכותבין כתובת בתולה שלא יהיה נאמן לומר פרעתי מכח מגו דאלמנה נשאתיך אם אין לה עידי הינומא וכל כתובה שלא יהיה נאמן לומר פרעתי אם אין לה עידי קידושין מכח מגו דאין את אשתי כמ"ש בסמוך דא"כ לא יתישב הא דפריך לקמן אלמנה מן האירוסין במאי גביא כמ"ש התוס' שם שתקנת הכתובה בשביל התוספת דאי משום מנה מאתים מן האירוסין נמי יכתוב כתובה [ואי נימא דגם השתא דלא אמר כלום תיקנו לכתוב כתובה משום מנה מאתים שלא יהא נאמן במגו א"כ היכי מוכח דלא אמר כלום מדלא תיקנו לכתוב כתובה לארוסה ואלא מאי דלא אמר כלום מ"מ קשה אמאי לא תיקנו לכתוב לארוסה] וכ"כ מהרש"א ואני אומר כפשוטו דהא לפי האמת לשיטת התוס' אנן קי"ל ארוסה יש לה כתובה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה מן האירוסין ואי משום הכי כותבין כתובה אמאי לא כתבינן לארוסה ג"כ אע"כ משום תוספת:

בא"ד ומשמע דלא יחזיר משום תוספת כו'. ודאי די"ל דדלמא אין לה עדים שהתנה לה ומש"ה לא יחזיר דמצי למיטען פרעתי רק דעדיפא קאמר דאם אין עדים יש נ"מ אף לענין מנה ור' גופיה: