מהר"ם שיף על בבא מציעא טז.

גמרא אמר רבא זו צריכה לפנים כו'. פי' רש"י דחוק כו' ועיין בערוך ערך פנים לפירוש הגאונים הא דקאמר רבא לעיל ותיובתא לא קחזינא היינו תיובתא סתימא דיש לו פירוקא אבל קושיא מעליא הוא:

בתוס' בד"ה ארצי קמיה כו' מדלא נקיט כו'. ולקמן [בסמוך דקאמר דאזיל טרח ומייתי לה כי היכי דלא ליקרי גזלנא] אפשר הוא ממימרא דרבא. אבל גם כאן מי מכריחנו שהוא מדברי סתם גמרא דלמא אינהו קמסקו למלתא הכי ומוהר"ש כתב דלקמן נקיט חדא מנייהו והוא הראשון אבל לעיל נקיט השני ע"כ שהוא משום דהלכה כן וזה יפה לתינוקות ועיין:

בתוס' בד"ה האי שטרא כו' וא"ת מעותיו שהיו מתחלה מלוה כו'. גם לרב הוא מלוה רק ה"ל דלא מיחזי (כשיקרא) [כרבית]:

בא"ד באתרא דלא קני כו'. מ"מ קשה מנ"ל להקשות:

בא"ד בפ"ק דקידושין המקדש כו' ובמכר לא קנה. ע"ש בנוסחא שלנו אינו וע"ש באשר"י ומהרש"א האריך בזה:

בתוס' בד"ה בהאי הנאה כו'. כתב מוהר"ש הוצרכו לזה משום דבשעת קנייתו מהגזלן ליכא למימר דאז גמר ומקני ליה בהאי הנאה דלא קאמר ולא מידי דהא כבר תבעו לדין למאן דאית ליה עד דמטי אדרכתא לידיה ולמאן דאית ליה עד דמתחלי יומא דאכרזתא אלא דצ"ל כאלו אומר לו מעיקרא שדה זו תהיה קנויה לך לכשאקחנה והשתא פריך שפיר מהך דמה שאירש מאבא מכור לך כו' דאיירי נמי בכי ה"ג ומיהו צ"ל דהכא סמכי דעתיה טפי אפילו משדה סתם דלקמן והיינו משום דהשדה כבר ביד הלוקח ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא כדאמר רבא ואפילו למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל קנה כמ"ש התוס' והרי"ף וכ"כ במרדכי וז"ל נראה דה"ה אם אמר שדה סתם דלא קנה דגם זה לא קי"ל כרב דאם שדה סתם לא נחשב דשלב"ל א"כ מאי קאמר רבא והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו דמכדי רב כמאן אמר לשמעתתיה כר"מ נעמיד דברי רב בשדה סתם ויהיה אפילו כרבנן ותו דגרסי' בפרק מי שמת בעי שמואל דאקנה מאי אליבא דר"מ כו' כי תבעי לך אליבא דרבנן והוא כמו שדה סתם והא דקאמר מסתברא מלתא דרב בשדה סתם משום דבשדה סתם לא הוי אסמכתא כולי האי כמו שדה זו ע"כ והוא הגהת מרדכי בפרקין. והכא סמכא דעתיה דאזיל טרח כו' אף בשדה זו ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא בעולם דלא נקריי' גזלנא כו' ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה מה שאירש כו' דלדידן כו'. נראה קושית רמב"ח ג"כ צ"ל לדידן דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל א"צ לזה דקנייה ליה בשטרו הראשון ולא מקרי חספא דקנין חל על דשלב"ל (ל) דאל"כ תקשי בסמוך בשדה זו לכשאקחנה במה קנה [אף דס"ל כר"מ] ודו"ק. ולפסק רב האי [דרב אליבא דר"מ ועלה מקשה רמב"ח] קשה לי היאך יתורץ קושיא דרמב"ח בשדה זו לכשאקחנה כו' [דאמר רב קנה] עיין. צריך להסביר סברת תהא במאמינו כו'. גם למ"ד ניחא ליה דלא לקריי' גזלנא למה לי אותו טעם ולא סגי בהאי הנאה כו' דקא סמיך עליה כו' ועיין: