מהר"ם פדואה רכו

בדבריו. בכן אי לא מסתפינא מן הנהו סבי הקדושים אשר בארץ המה הייתי מתיר לגרד כולם בין בשמות בין שאר ההי"ן אפי' לדברי תו' שסוברים שרגלי הההי"ן אינן פוסלין בדיעבד וכן הוכיח מדבריהם מהרר"א בכתביו בסי' מ"ה וכן מהררי"ק בתשובה מ"מ לא היה נראה לאסור גרידת הסכין בשם דאף אם אינו צריך בדיעבד מ"מ תיקון מקרי שיהיה יותר נראה לכתב מיושר אבל מה אעשה שמורא הגאונים האלה אשר על עפר סודם עלי. ודעת אהו' הגאון כמהרר"ן רחוקים בעיני ולא אוכל להאריך עוד כי אחותך ממהרת לעלות אמנם תדע בודאי שלא אהרהר על מעלתך אם תסדר לגרד כל נגיעת ההי"ן ועל כרחי אניח מזה לאפס פנאי. אחר הדברים האלה שמעתי מפי חכם ולבלר הוא ושמו מהר"ר שאול י"ץ איך קבלה בידו שאין לגרד מקום נגיעת הרגל בגג לבד אלא לגרד כל הרגל ואחר כך לחזור ולכתוב הרגל בלתי נגיעה ודברי פי חכם חן מאחר שיש מי שסובר שחק תוכית הוא אם יפריד בסכין במקום הנגיעה. לשון של הרב הגאון מהרר"א מזרחי וטעם זה שבקדיר' פגום הוא לאח' יום ראשון אבל ממילתיה דרב דקדירות בפסח ישברו ולא יבשל בהן בפסח אף על פי שטעמו פגום לאחר יום ראשון אין ראיה דאיכא למימר דאפי' אם תמצא לומר דבדבר שאסורו במשהו בנותן טעם לפנם מותר הכא אסו' משום דלא התירו אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא גזירה שאינו בת יומא אטו בת יומא והכא לכתחלה הוא אם היה אפש' להשהותן לאח' הפסח לבשל בהן שלא במינן אבל השת' דפריך תלמוד' ולשהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן ומשני גזירה וכו' דלית בהו תקנת' בשום אופן וחשיבי כמו דיעבד כדלעיל ואפ"ה אסרו לבשל בהם גזירה דלמא אתי למיעבד בהו במינן שמעינן שפיר דנותן טעם לפגם בדבר שאסורו במשהו אסור אפי' בדיעבד. אבל קצת קשה דפרק בתרא דע"ז גבי עכברא בשכרא מספקא ליה לתלמודא אליבא דרב אם נותן טעם לפגם אסור או מותר וא"כ אין לפשוט דמדאסר לבשל בהו לאחר הפסח ש"מ נותן טעם לפגם בדבר שאסורו במשהו אסור דדלמא טעמא דרב אינו אלא משום דסבירא ליה נותן טעם לפגם אסור אבל אי היה ס"ל נ"ט לפגם מותר הוי שרי לגבי חמץ נמי אע"פ שאסורו במשהו וכרב קיי"ל בהא דקאמר חמץ בזמנו שלא במינו בכל שהו אבל לא במאי דקאמר שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנ"ט דרבא אינו פוסק כרב אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא. אך לא שמעתי מה ענין זה לכאן דמאי נפקא מינה אי ק"ל כוותי' אי לא סוף סוף איכא למיפשט מינה שפיר דגבי איסור משהו אפי' בנ"ט לפגם אסור וליכא למימר דהוצרך לזה כי היכא דלא נימא דוקא אליבא דרב אבל לדידן אפי' באסורין של משהו נ"ט לפגם מותר דא"כ השתא נמי נימא הכי משום דהא דק"ל כרב אינו אלא לענין גזירת שלא במינן אטו מינן אבל לענין נ"ט לפגם דאסורה בדבר שאסורו במשהו לא. אבל מורי רבינו יהודה בשם רבו ר"י ור"ת אומרים דבכל מקום נ"ט לפגם מותר דאע"ג דאיסור משהו לא בטעמא תליא מילתא מ"מ כיון שהשוה הכתוב האיסור של משהו עם האיסור של נ"ט הוו להו כוותייהו לכל מילי לענין נותן טעם לפגם והראי' שהביא מפרק כל שעה אינה ראיה גמורה דאיכא למימר דטעמיה דרב אינו אלא משום דס"ל נ"ט לפגם אסור אבל אם היה סובר שהוא מותר לא היה אוסר לבשל בהן אפי' במינן והא דפריך וליעביד בהו שלא במינן פירו' ולבטלי' בששים דהא דתנן אין מבטלי' איסור לכתחלה אינו אלא בכלי נחושת שיש להן תקנה ע"י הגעלה אבל בכלי חרס כגון גבי קדירות דסתם קדירות של חרס הן שאם יהיו אסורין אין להם תקנה