מהר"ם פדואה ריט

שגבה בחובו יין של נכרים או שאר דברים טמאים שיוכל למכרם אבל לקנות יין נסך או שאר דבר אסור כדי למוכרו או ליתנו לנכרי אסור עכ"ל. ובודאי שר"ל סתם יינם בזמן הזה דאלו יין נסך ממש או סתם יינם בזמן קדמון אסור לגבות בחובו ואסור למוכרו. א"כ נראה מכאן שסתם יינם בזמן הזה אסור לכתחלה לקנות ולמכור וכן בהג"ה ברא"ש וז"ל ולא שישהנו אצלו בחביות לישנו ואפילו בבית נכרי אסור לשהותו ואף על פי שאנו מתירין אותו בהנאה משום הפסדו של ישראל נקל בו אבל כמה דאפשר להרחיק ירחיק ונכון מא"ז ע"כ ואל יטעה אדם בספר של דפוס שיש בו שאינו מתירין כו' כי טעות הוא והוא שאנו מתירין כו' מיהו נראה מזה שאין להתיר רק משום הפסד. גם מצאתי הג"ה בחדושי מרדכי וז"ל וששאלת אם מותר להשכיר מרתיפו של ישראל לנכרי להשים בו יין נסך אסור כדתנן פ' השוכר השוכר את החמור להביא עליו יין נסך שכרו אסור ואין חילוק בזמן הזה לבימי חכמי התלמוד אלא לענין ליקח יין נסך בחובו מפני שהוא כמציל מידם גם רבינו תם התיר זה ולמזוג לנכרי יין נסך אסור אבל מיין שלנו מותר למזוג להם ע"כ. מכל הנ"ל נראה בהדיא שלא הקילו בזה רק במקום הפסד. לכן בלי ספק הדין עם המורים בקנדיאה למחות בידם שלא יקנו עוד כדי להרויח ויישר כח המורים ההם. אמנם במה שנשתעבד כבר האב להנכרים על סמך שישלחו לו הבנים או שישלח הוא להביא' ולא יוכל להפטר מן התגרים כ"א בהפס"מ אין נראה להניא בידם והנח להם שיקיימו שעבודם כי דומה הוא לקבלה מן החובות בפרק אלו טריפות איתא ההוא נקב דסתמא חלב טמא דאתא לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש ליה חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל רב פפא לרבא רב ואסורא דאורייתא ואתה אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל ומה שאמר אתלמוד רב ואסורא דאורייתא אינו שני טעמים לומר חדא שהוא רב ועוד שהוא אסור דאורייתא כמו לעיל מיניה שאמר חדא דאמר רב ששת כו'. רק ר"ל הואיל והוא איסור דאורייתא ויש אחד המחמיר יש ללכת אחר המחמיר כי כן נראה מלשון רש"י שם שפי' הא רב דאמר לעיל טמא אינו סותם וטריפה איסור דאורייתא ויש לנו לילך אחר המחמיר דקיי"ל בשל תורה הולך אחר המחמיר ואת אמרת כו' משם משמע דבדבר שהוא איסור דרבנן לא היה חולק רב פפא והיה נכון להקל משום דחסה תורה כו' אפי' אם ימצא מי שמחמיר כרב ודומה לו ובלעדי זה כלל גדול אמרו דספק דבריהם לקולא א"כ בנ"ד דאיסור דרבנן הוא ובמגע נכרי יש לנו על מי להסמך על רבנן דרבי נתן דאמרו מדדו בין ביד בין ברגל ימכר כאשר הזכיר הרא"ש טעם המתירין מזה ונוסף על זה דברי רש"י ותשובת הגאונים בזמן הזה שאין יודעין בטיב ע"ז כו' ואף בסתם יינם שגזרו משום בנותיהם מיישבי' התו' ואמרו שעתה שבטל הנסוך דיו להיות כפתם ושמנם וגם לשון רבותינו שבצרפתים הקדמונים שמביא סמ"ג ואגור מיירי ביין של נכרים ולא במגע נכרי ביין של ישראל נראה דדינא קאמרי ופוסקין היתר בהנאה אף שלא במקום הפסד כי התירו סתם ולא נזכר בדבריהם שום מקום הפסד ואף החולקין עליהם כר"ת בחזרתו וכרא"ש שאמר שאין ראיה ברורה להתיר מ"מ לא רצו לאסור משום הנח לישראל כו' ה"ה לאנשים האלו אין למחות בידם מלהשלים אשר כבר החלו כדי שיהיו נצולים מן ההפסד. ואגב שיטפי הנני לבאר שנראה דתשובת הגאונים הנ"ל אינם מחלקי' לומר דוקא לקבל בחובות כי דינא קאמרי ואינם מסופקים אך פוסקין שאין כאן איסור הנאה בזמן הזה. ומה שמסיימי' בתוס' ועל זה אנו