מהר"ם פדואה רטו

בדיעבד לאו כל כמינייהו דהנהו רבנן שבטלו הגזירות מן הישיש ז"ל דעביד עובדא כראב"ן ועוד אפילו לריב"א נוכל לומר בדיעבד כהאי שכבר נפסק הדין על פי עדות הנגבה שלא בפני בית דין מודה דאינו חוזר הדין דלא יקרא טועה בדבר משנה וכן משמע מתוך לשונו שכתב דלא הוי עדות לדון על פיהם והאי לדון על פיהם לישנא יתירה הוא ויש לדקדק מיניה דר"ל לדון לכתחלה אבל אם כבר דנו אין חוזר הדין בעבור זה ודמות ראיה מאשר כתוב בספר אדם וחוה על דברי ריב"א וז"ל ויש מגדולי האחרונים שכתבו שאם מתו העדים או שכבר הלכו למדינת הים דדנין על פי עדותן שקבלו שלא בפני ב"ד שהרי אפילו לכתחלה מקבלין אם היה הוא חולה כו' עכ"ל. אם כן ראינו דאף כי נעשה בטעות שנגבה שלא כדין מ"מ במקום אונס דנין עליו. אם כן נאמר דה"ה היכא שכבר יצא הדין דלא נחזו' דינא בגלל אלה דאם ראב"ן מדמה הדיעבד מן הגבייה של עדות לגביית לכתחלה במקום אונס אנו גם כן נדמה דיעבד גדול כהאי של פיסוק דינא שיועיל כמו שמותר לכתחלה לפסק הדין במקום אונס אפילו לריב"א ולא יזיק לנו הטעות שנגבה בטעות דהא גם הת' לריב"א לא יזיק הטעות היכא דהוה אונס כנ"ל ועוד מאין ראו אלו הרבנים המתירין שהגאון מנוחתו כבוד לא היה לו טעם ברור לנדות אולי עברו בדבר הזה אחד מהתנאים הנזכרים בהגוזל בתרא שהיה הוא חולה או עדיו חולים או בקשו לילך למדינת הים ושלחו אחריו ולא בא ועל פי הטעם ההוא נשען הגאון לדון על פיהם ולאו כל כמינייהו לסתור דבריו ולבטל' ואפילו חזו ביה פירכא היה להם ללמוד מהא דאמר רבא בפרק י"נ לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוה עד דאתיתו דקמאי אי אית לי טעמ' אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מקרא תקרעוהו מגמ' נמי לא תגמרו מיני' דאין לדיין אלא מה שעיניו רואו'. ועוד מה יאמרו להא דתני' באלו טרפו' חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסו' אין חבירו רשאי להתיר וגם נדון זה איסו' והיתר הו' שהאלופין גזרו עליה נדוי לטעמ' ונימוקין שעמה' ואם יאמרו אלו הרבנים המתירין לייחס את עצמם כרב יצחק בר יהודה בסוף פרק כל היד דאמר שם תלמוד' רב יצחק בר יהודה אגמריה סמיך זה אינו חדא דלפי פירו' רש"י ר"ל אגמריה סמיך לכך האמין לילת' אם כן פיסקא דברייתא במקומו עומד שת"ח שאסר אין חבירו יכול להתיר אף כי יש לו ראייה וקבלה להפך. ופירוש רש"י עיקר כי התוספו' בפרק אלו טרפות נוטין לפירושו ואף לפי פי' התו' שבפרק כל היד שר"ל היכ' דאגמריה סמיך יכול לבטל דברי חבירו ולהתיר מה שאוסר חבירו מכל מקום אלו הרבנים אין להם גמרא שעליהם יוכלו להשען רק סברות וראיות רעועות מעת' אומר בטח כי לא יפה עשו ולא יוצלח דבריהם כי כבר הורה זקן ורבים אשר אתו ודי באלה לבטל הבטולין של הרבנים ההם והרעה השנית הוה על הוה נוסף צרה על צרה שהאשה נשענה על העוזרים האלה ומקלה יגיד לה וקפצה לעביד דינא לנפשה על ידי עש"ג להקציב לה דמי בשת ונזקה ואף עשתה מעשה בעש"ג לעכב לכמ"ר יצחק דנוט המשודך לה מעותיו אשר בעיר ותאמר לשלוח ידה ולקחתו מעשים אשר לא יעשו עשתה כאלו אין אלקים שופטים בארץ בכן לא אוכל להביט עמל ואון והנני גוזר עליה בגזירת נדוי ושמת' שתוך חמשה עשר יום אחרי יגיע אליה מכתבי זה תסלק מכמ' יצחק דנוט י"ץ דין עש"ג באופן שיוכל לגבות מעותיו ויוכל ללכת בכל מקום