מהר"ם פדואה רא

צורתה השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא לו קנים ודורקני' לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה הלך ומצאו שמת או שהבריא כו' וע"כ צריך לפרש כל הרישא דעביד שליחותיה כמו הסיפא כגון שהלך ולא מצא למלאות רצון שולחו. וכלשון זה הציע הסמ"ג תוספתא זו. מעתה מדוע שבק כל הני בבי דדמו לי' ומותיב מבלתי דומה וגם על הרישא לא יוכל לתרץ כדמתרץ אסיפא מי דמי התם עביד שליח שליחותיה אלא ע"כ עיקר פירוש לא הציל ר"ל ועלה ממילא ואינו צריך להצלתו כההיא שליחות דחולה ודוחק לומר רב לא ידע התוספתא או לא מיתני' ומשבשת' היא אחרי הביא' הרי"ף בהלכות הרי לפנינו דאף בדבר שראוי לתקן כדי להרגילם לעתיד ולא ימנעו מלהציל לא תקנו לשלם מאחר שלא נהנה כדמפורש בתוס' בפרק בתרא דכתובות ואף כי התנה היורד להציל בפירוש לשלם לו דמי חמורו דהא עלה קאי בעי' דרב מדהשיב עליה רבי וזו שאלה אין לו אלא שכרו ואלו לא התנה אפילו הציל אין לו אלא שכרו ומאי קמבעי לומר ואם על השכר ההוא היתה שאלתו היה לו להשיב יש לו שכר אלא ע"כ אסיפא דמתניתין קאי ואם אומר לו כו' כבעי הראשונה עלה שלו מאליו כו' לכך השיבו אין לו כו' ק"ו בנדון דידן דלא התנה דבר. הרי משפטינו יצא לאור היות ראובן אשר יצא חפשי ממאסרו בלי סעד וסמך המציל פטור מלשלם ואפילו שכר אפשר דלא משלם דהא לא נהנה דאלו מתניתין שוטף נהר נהנה מיהו כדי שכרו דהא היה צריך לשכור אחר אם לא ירד זה דלא ידע דיעלה ממילא ואין הבדל בין זה לפדיון שבוים כדמשמע במרדכי ריש פרק הכונס וכבר ביררה אחד מן החבורה ברם. זכור אותו האיש לטוב וה"ר נפתלי שמו והוא שניי אשר בדק בכל המחבואות בגליות ונסתרות ולא הניח לזולתו מקום להתגדר בו ואפשר לדמות נדון דידן להא דרב' פרק האומנין האי מאן דאגיר אגיר' לדוולא ואתי מטרא פסידא דפועלים את' נהרא פסידא דבעל הבית ומפרש בנ"י שמעינן מהכא דכל מילתא דהו' פשיעותא דתרווייהו וכן היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל באשר בא להוציא ואף כי ר"מ מחלק במרדכי פרק הנ"ל בין ההיא דהשוכר את הספינה לפועלים וז"ל שאני התם שגם בעל הספינה אבד ספינתו אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלין כיון דב"ה אניס לא יתן להם כלום גם המשתדל בדרושינו אשר נדמה עתה לפועל לא יפסיד אף כי נפטר ראובן רק לטרוח ולהוציא את שלו משמעון לבד כאשר נבאר ולראובן נכנה אניס ולא צריך כאשר כנה ר"מ הנ"ל לההוא דאגיר אגירא לדוולא ואתא מיטרא וללאה שהשכירה בית ומתה. אכן יש. לשדות נרג' בכל הנ"ל ולומר כי גם בנדון דידן עביד שליח לשליחותיה שהשיג כתב מן המלכות ולא דמי לירד להציל ולא הציל דלא עלתה בידו לעשות שליחותא אך דומה להא דשוכר פועל להביא כרוב וכו' לחולה ועלה שליחותו בידו שהביא אך לא צריך כי הבריא כדמתרץ תלמודא שם דעבד שליחות' וכן לאגיר אגירא לדוולא ואתא מטרא לא דמי לשתי סבות חדא הא דאמרת דהתם לא עביד שליחות' שנייה דהתם לא התחיל אפילו לירד לטרוח ולעשות מלאכה מה. וחילוק זה תפשו החולקין על הרמב"ן ובענין ירד להציל ועלה מאליו דהיכא דהתחיל לטרוח נטל כל שכרו משלם אמנם טעם זה הו' עיקר דבנד' דידן לא היה טורח יותר לב' מאשר היה לאחד ואף אלו ידע המשתדל שברח אחד לא היה נסוג אחור מלהוציא בהשתדלות המלכות להשיג