מהר"ם פדואה ר

הסכים לדבריו בפרק הגוזל עצים ולא השיג דעתו להתייש' על ההבדל ואיך תתיישב דעתינו לברר הדברים ולחייב אדם על ככה בודאי. ואשר דרשתם על הריב להבא אשיב בקוצר כי דבר זה תלוי בבירור טענותיכ' שאם היה רשות ליתומי' לקחת שותף או להשכירו לאחר והיה פתחם פתוח והמתנגד בא וגדר בפניהם פשיטא שמחוייב לפרוץ אשר גדרו ולסלק ההיזק אף אם הוא גרמא בלבד כנ"ל כי אסור הוא וחייב בדיני שמים כידוע למעלתך ק"ו שכופין אותו לסלק להבא. אמנם אם הפתח היתה נעולה בפניהם ואם היו לוקחין שותף או היו משכירין אותו היו נענשין מן השרים והמתנגד השיג שלא יוכלו לפתוח הדלת ופתח לעצמו אין בידי לכופו לסלק ההיזיק כי אפילו למהפך בחררה אינו דומה רק דומה למציאה דתנן ראה את המציא' ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה כי הדבר הזה מציאה הוא אם כנים הם דברי מה"ר יחיפ' שהחזקה היתה לשרים ולא היה רשות לשום אחד מהם לחכו' או להשכיר או לקחת שותף וכעין זה כתב מהררי"ק בסימן קצ"ב והרי גליתי למעלתך דעתי הקצרה ושלום מבי"ק: שייך לממונות סג נזרקה מפי חבורה ראובן ושמעון באו במאסר ונשבו להרג ולמשיסה ב"מ ונשמע הדבר בעיר אחרת ושם איש תקיף מוחזק למלך ועמד להציל השבויים והשיג כתב מאת המלך לקרא דרור לשבויים ולהוציאם ממסגר והוציא על אלה הון רב והנה טרם הגיע הכתב לשבויים יצא ראובן מתחת ידם לחרות בעזרת אל יתברך ובחכמתו ושמעון נשאר במשמר ונאסר לבדו עד הגיע כתב המלך ואז נפטר גם הוא וברור הוא כי לא נתרבה ההוצאה בעבור ראובן ואף אולי היה ידוע למלך ששמעון לבדו היה במאסר לא נתמעטה ההוצאה בעבור זה מה דינם של אלו חייב ראובן לשלם חלקו אף כי יצא מאליו או יפרענו שמעון לבדו אחר היותו הנהנה או חציו לבד והחצי יפסיד המשתדל. והנה נדרשתי לחוות דעי אף אני והנה להפיק רצון השואל אומר את אשר עם לבבי אך לא כמורה פן אפיל חללים ח"ו אחר כי לא הגעתי להוראה ובאלה כח בידי לגלות דעתי אף במקום רבותי כדכתב ר"י בפ' הדר שתלמיד יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא. דין זה יצא לאמיתו ממקום מתניתין דהגוזל בתרא ומסוגיא התלמוד אשר עליה והיא שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח זה את שלו והציל את של חבירו אינו לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ובגמרא בעי מיניה רב מר' ירד להציל ולא הציל מהו אמר ליה וזו שאילה אין לו אלא שכרו והנה הרמב"ן אמר בהדיא דיש בכלל לא הציל עלה החמור מאליו והנ"י מביאו בפרק האומנין וראייתו איתא מירושלמי עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לו וגם הסמ"ג מביאו במצוה השבת אבידה ואף החולקים שם טעמא משום דהתחיל לטרוח אבל בנדון דידן לא הרבה לטרוח בעבור שנים יותר מאשר היה אחד כאשר אבאר וירא' לי לדקדק מגמרא דידן כדברי הרמב"ן וז"ל בהגוזל בתר' על ההיא דירד להציל ולא הציל כו' איתבי' השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסק' לחולה והלך ומצא שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם כו' והנה אם אין בכלל לא הציל שעלה מאליו אך פירשו היה כמשמעו דירד ולא עשה דב' היה לתלמוד' להקשות מרישא דתוספת' אשר הוא דומה לנדון והרי"ף הביאה בפרק האומנין וזהו