מהר"ם פדואה רב

כתב בשביל האחד הנשאר נמצא שהנשאר לבד נהנה מעתה אומר נכון הוא שהמשתדל לא יפסיד אך שמעון יפרע הכל דהא נהנה וגם אלו לא נתפס ראובן אתו מעולם לא נגרע מערך ההוצאה ואולי יחשב לבב אנוש לחרוש אלו היה נתפס שמעון לבדו או היה ידוע למשתדל שראובן ניצל לא היה מוצא כל כך בשביל שמעון לבד דאולי ההוצאה היתה יתר מכדי דמיו ואין פודי' כדתנן בהשולח. הא ליתא דהא המשתדל לא כוון לפדות השבוים משלו אך משלהם ולשוב ולגבות מהם אשר הוציא כאלו היה שלוח מאתם ואדם יוכל ואולי חייב לפדות עצמו משלו בכל הון לא מבעיא לטעמא משום דוחק' דציבור אלא אפילו לטעמא דלא לגרב' ולייתו אפילו הכי עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו וכ"ש בנדון דידן דאיכא קטל' דנשבו להרג ולמשיסה ואפילו במוכר עצמו דאין פודין אותו מ"מ היכא דבקשוהו להורגו פודין אותו אפילו אחר כמה פעמים כדאיתא פרק השולח וכן פסק הרמב"ם פרק ח' מהלכות מתנות עניים כ"ש בנדון דידן. ואין רחוק לדמות הנדון לההיא דמי כליל' דפרק קמא דבתרא לפירוש ר"ת וגירסתו דגריס שדיוה אפלג' ומתוכו הוציא ופסק אם הטיל המלך מס או מתנה על בני העיר וברחו מקצתן שפטורין אע"ג דלא מחל להם המלך כלום בשבולם ואף לר"י ז"ל דאמר מנהג בכל הקהילות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס כצאתו מן העיר הלא תלה טעמא אחרי שכבר נתחייב ונשתעבד למלך מה שאין כן בדרושינו את אלה אומר לשפוט ברוחי לא כמורה כי איני בכללם כאשר הזכרתי בראשית דברי אך כדן לפני רבותיו בקרק' ואשר יקום ויבטל דברי ואם קטן הוא לא אקפיד עליו ולא ירע לי ושלום לדייני ישראל ולתלמידיהון נאום מבי"ק: סד נזרקה מפי חבורה בק"ק מנטווא"ה האשכנזים שגבה טור' בין כמ"ר חיים יתו' ובנו מצד אחד וכמ"ר מנחם רפאל שמש כ"ץ מצד שני. וכמ"ר חיים ובנו יצ"ו היו חזנים בקהל ההוא זה שנים רבות ואין פוצה פה ומצפצף והיו מרוצין לעם ואף לאותו מנחם רפאל היו מרוצי' עד עתה שבאו לכלל שנאה מחמת אונאות דברים אמרו זה לזה בסיבת תביעת חוב של מצות אשר חייב כמ"ר מנחם רפאל הנ"ל לצדקה וכמ"ר חיים תבעם בהתנדבו לעשות נחת רוח להקהל לגבות החובות מכל אדם ולזה עמד כמ"ר מנחם רפאל הנ"ל להוריד האנשים הללו שלא יהיו עוד ש"צ לנסמך על הא דאיתא במרדכי סוף פרק קמא דחולי' על שם רבי שמח' דאין ממנין שונא להיות ש"צ ובתשובת מהרר"י קלון איתא בסימן מ"ד דברי רבינו שמחה אלו דאפילו יחיד יכול לעכב. ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה דשם בתשובה הנ"ל מסיק בהדיא וז"ל אם לא שכבר הסכים עליו בתחלה עכ"ל וכאן כבר הסכים כמ"ר מנחם רפאל עליה' דהא לא נתעורר מעולם על זה עד עתה וגם דברי המרדכי מוכיחין ככה דז"ל ששונא לא יתמנה ש"צ וכן באגודה שם וז"ל ואין ממנין ש"צ מי שיש לו שונאין בקהל ואין אח' מהם אשר יאמר שמורידין משום שנעשה שונא לאחד מהקהל אם כן פשיטא הוא שזה הוא מן אותן שאין מעלין ולא מורידי' בקדש דאין מן הראוי שהקהל כולו יפסידו שלא ישאר להם ש"צ המרוצה להם בשביל יחיד דיחיד נדחה ובפרט מאחר ששנאה זו היתה שימה מן רפאל הנ"ל בסיבת שהיה חיים שליח הקהל לתבוע מעות הצדקה לכן בודאי הקהל הם ברשותם לעשות מה שלבם חפץ ואם ירצו הקהל שיהיה ש"צ כמקדם יהיה מחוייב כמ"ר חיים ובנו להסיר השנאה מלבו ולאמר בפירוש שיהיה לבו להוציאו בתפלה כשאר כל אדם וככה מנהג קדמונים כאשר יחוש מי