מהר"ם פדואה קצג

שאילת' לפני פן אולי הוסרה מלבך והסח דעתך שלטה בו גם לאשר דינא הכי כדאיתא בירושלמי א"ר סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי וגומר והרי"ף מביאה פרק זה בורר ואם לאו דיינא אנא כי לא באתי על ככה כנ"ל טעם הדבר אשר בעבורו יחויב לעשות שייך גם בי וק"ל וזה תוכן שאילתך ראובן ושמעון היו צריכין לפרוע מס ובאותה שעה לא היה לשמעון מעות מזומנין וראובן אמר לשמעון תן לי משכון אחד ואני רוצה ללות על זה המשכון מנכרי בריוח לסוף ראובן הביא המעות לשמעון והמשכון נגנב מבית ראובן כי לא נתן המשכון לנכרי אלא נתן לנכרי משכון משלו והניח בידו המשכון של שמעון ראובן אומר איך הוא שומר חנם ולא היה לו שום הנאה ממנו ושמעון אומר למה לא נתת המשכון לנכרי והיה יותר משומר כי נכרי היה צריך לפרוע אלי לפחות כנגד המעות שהלווה עליו וראובן אמר מעולם לא אמרתי ליתן המשכון שלך לנכרי אלא שאתן המשכון שלי לנכרי ללוות בריוח כי גם הייתי צורך למעות עכ"ל שאילתך לא שניתי בו דבר כ"א טעות היה בה אשר שמא בשמא נתחלף לך פעם אחת בחפזך ראובן לשמעון. והנה אף כי יראה מתוכן שאילתך שעיקר ספיקתך בענין טענה וכפירה הוה לא אטפל באלה בדבר שאפשר לברר בשבועה אשר דינו ברור ומלובן לכל ואשר אהגה בו הוא אף כי יצדק ראובן ויאמנו דבריו שלא אמר לתת לנכרי משכון של שמעון רק יחזיק בו הוא ועל משכון שלא ילוה כל המעות מן הנכרי אולי יחויב לשלם לשמעון המשכון שנגנב כי ידמה זה להלוהו על המשכון דפרק האומנין שכל הגאונים השוו מדתן לפסוק כרבי עקיבא דשומר שכר הוא אף במשכנו בשעת הלואה בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות כת"ק דמתני'. לבד משערי רב אלפס ונזכר בהגהה ברמב"ם פרק י' דשכירות ובמרדכי פרק שבוע' הדיינין אמנם בטעם אינם שוין ולפי השתנות סבת פסקיהם ישתנה גם נדון דידן רב אלפס ז"ל ושאר גאונים פסקו הלכתא הכי מטעמא דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר היינו שכר מצוה בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא. מעתה בדרושינו דליכא מצוה כי שמעון פרע חלקו מן הריוח אשר יותן לנכרי ובאשר נתן ראובן משכונו לנכרי לא נהנה בו שמעון אחרי נתן משכון גם הוא מה לו אם הוא ביד ראובן או ביד נכרי א"כ לפי זה אין דין ש"ש לראובן. אכן לפי' פסק התוספות שהלכה כשמואל דאמר אבד קת' דמגלא אבד אלפא זוזי אין אנו צריכין להא דרב יוסף במה שהוא כנגד ההלואה ואדרבה הם פסקו דאין הלכה כמותו אם כן גם בדרושינו נאמר ככה ואף כי בסוף שבועת הדיינין מוקי הא דשמואל בדפריש לפי גר' ר"ח מפרשי' התוספות דמה שכנגד המשכון אף על גב דלא פירש כמפורש דמי. מעתה הדיין אשר יגדל כחו וכדי הוא להכניס ראשו בין ההרים להכריע ביניהם יעשנו כרצונו אחרי ישקול כל דבר ודבר ולא עלי המלאכה. כתב מהר"מ פרק נערה דנהגו לפסוק כרב אלפס במקום שאין חולקין עליו התוספות משמע דבמקום שחולקין התוס' אין בו הכרע והוא עצמו גם כן כתב פרק שבועת הדיינין שנראה לו פסק ר"י דהלכה כרבה ושם כתב גם כן דבמה ששוה המשכון יותר מכדי מעות ההלואה דלא שייך הא דשמואל לא הוי אלא שומר חנם דהלכה כרב' ואף כי יש גאונים שפסקו כרב יוסף כיון דפלוגתא דרבוותא היא מספיקא לא מפקי' ממונא עכ"ל. אם כן בנדון דידן במה ששוה המשכון יתר מכדי הלואה יפסיד שמעון אף אם היה שייך בו הא דרב יוסף כ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דהכא ליכא דבר מצוה ואין כאן מקומו של רב יוסף. אמנם