מהר"ם פדואה קפא

לא מבעיא באותו עיר אלא אפילו בעיר אחרת דאית שם מומחין שומעין אפי' ללוה והכל מבואר היטב בנ"י שמה פרק ז"ב בכן פשיטא שיכול כל אחד לכוף את חבירו לדון לפני יודעי תורה. ובעיקרא דדינא ראיתי שהעידו עליו ב"ד רבא מבולוניא היות טוב ליתומ' להתגדל בבית אחיה' כי עתיר נכסין הוא ורבים ישרתוהו ולחם רב בביתו ונשים הגונות אתו והיתומות יהיו כבנות מלכים מגודלות בהיכלו וכולו אומר כבוד ובבית אמן תהיינה שפלות לשרת לאחרי' ואין משמשי' להן ומן הנכון שעולות עמה ואין יורדות עמה כי לטובת הבת כוונת רבותינו באמרם פרק הנושא הבת אצל האם וכן משמע מכל המפרשים שם א"כ אם נראה לבתי דינין שטובת היתומה הוא בהפך להיות אצל אחיה פשיטא שיכולין להפך הקערה לטובתה. גם המדקדק שם פרק הנושא ברש"י יכול להיפך בזכות כמר יודא זה וז"ל ובת הניזונת מן האחים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם עכ"ל. משמע שאם היתומה תרצה להיות אצל האם שאין כופין אותה האחים אבל ג"כ אם היא בבית האחים ותרצה לשבת אתם אין כופין על ההפך להוציאה מביתה להשימה אצל האם כי טובתם נדרוש ורעתם לא נדרוש ואם כי בכל אלה לא יצלח כמר יודא לזכות בדין שהיתומות יהיו בביתו כי יש חיכוך אחר משום מעשה שהיה כדתניא שם כי קטנות הנה והגדולה מהן בת י"א שנה והאחרת קטנה מאוד וצריכה לאמה עדיין אפילו הכי יש מקום אתי להעמידו על הצור לזכותו לפחות באחותו הגדולה והוא כי לדעתי לא כוונו לומר גדולה ממש שתהא בת י"ב שנים כי הדבר הזה אינו תלוי בגדלות רק שתהא בת דעת ותוכל להשמר מרציחה ומבחנ' בקמים עליה כדפירש"י שם וז"ל אבל גדול דלא חיישי' לרציחה כו' א"כ משמע שאין האחים מחציפין להורג' להיותה גדולה או כי תוכל להשמר וא"כ תלוי בדעת ובחכמת הבת ונוכל לומר כשהגיע' לפעוטות דמקחן מקח וממכרן ממכר דיש להן דעת גדולות הנה וכן הדעת מכריע דמה לי בת י"ב או בת י"א אם היא בת דעת אין זה לא קנין ולא קידושין ולא עונש ולא מתן שכר עוד נראה להפך בזכו' כמר יודא בטענה אחרת כי זר הוא בעיני שלא מצאתי דין זה בפוסקים להזכיר שהבנות לא תהיינה אצל האחים ונמצא דבר זה בכן כמו שהוא בברייתא והרי"ף הביאה כצורתה וכן הרא"ש א"כ הלכה כך היא ולא נשמט אחד מהם לומר שהדין כך הוא ג"כ בבת ואת"ל שאין בו נפקותא דבלאו הכי בין גדולה בין קטנה הבת אצל האם כדי שתגדל אות' א"ה היה להם להזכיר הדבר גם על הבת ונפקא מינה היכא דאין לה אם וקרובי האם מבקשין לגדלה ולמונעה מן האחים משום מעשה שהיה דאז היה שייך דין זה ג"כ דודאי הברייתא דאית בה דין זה אין כוונת' שדוקא האם תוכל לטעון ככה דהא מסיימ' ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו ויספיק לומר מניחין אותו אצל האם אלא ודאי רוצה להודיע שאפי' אם אין לה אם דטעמא שאין מניחין אות' אצל ראוי ליורשו שוה בכל הן יש לה אם הן אין לה אם א"כ היה ראוי להם להזכיר דין זה ג"כ בבת לרבות' אע"ג דאין חשש הריג' כ"כ דעישור נכסים לבד הם מרויחין בהריגה. אלא נראה דדין זה אינו לפי המסקנא דניחוש להריגת הבת בעבור עישור נכסים ודוקא בבן יש לחוש שהוא שוה עמם בנחלה ומתחלה לפי הס"ד היה הדין ככה דפריך ודילמא בקטנה ומשום מעשה שהיה אבל לפי המסקנא דמוכח ממתניתין דאפילו בגדולה משום שטוב לה להתגדל אצל אמה אימא שדוקא בבן הדין ככה כמו שהוא בברייתא וכמעשה שהיה והבו דלא להוסיף עלה כי דבר זר וחידוש הוא ואין למידין הימנו דלא עבדין אחים דחנקן לאחותם זכר לדבר