מהר"ם פדואה קנט

חזקה ואף כי הרא"ש חולק וסובר כר"ת והטור ח"מ הביאו בסימן קנ"ג וקנ"ח היינו משום שסובר שלכל חזקות צריך טענה ושלשה שנים כדתנן אמנם בשא' דברים אולי גם הוא סובר שתיק' כהודאה וכן ירא' גבי הא דבעי בפרק קמא דב"מ תקפה אחד בפנינו כו' דבעי ושתק ולסוף צוח כו' וכת' שם הרא"ש ובעי' לא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא לא מפקינן מיד התוקף בטור ח"מ בסימן קל"ח כתוב על שם הרא"ש על זה וז"ל שאפילו אם יביא עדים אחר כך שהיא שלו לא מהני ליה דהודאת ב"ד כמאה עדים דמי מעתה יקשה לומר דמהר"ם יחלוק על כל הגאונים הנ"ל. ואפש' לומ' דאף הוא מודה בכיוצא באלו דרואה שחבירו מזיק לו ומשתמש בשלו או מחזיק בשלו ושותק א"כ ודאי מחל או הודה שהוא של חבירו מה שאין כן בדרוש שהשיב עליו מהר"ם שהוא על טענות שלא ראה עדיין היזק בשלו ואינו חש להשיב עתה בעבור העתיד אבל במקום שרואה שורו טבוח לפניו ודאי דרך כל אדם לצווח אם אינו מוחל. וכן בנדון דידן הרב שראה שהקהל הקציבו לו שכר להבא וכבשו שכרו לשעבר ונשתמשו במעותיו היה לו לקרא בקול גדול או לרמז רמז' ואדרבה אומדנא דמוכח הוא שמחל או שלא עלה על דעתו בראשונ' לקבל שכר כי מחשבתו נכר' מתוך מעשיו עקימ' שפתיו שהוא דבר על העתיד אז ולא על העב' והוא עדיף משתיקה בעלמא ומעלתך הקרוב אליהם ושמע טענותם וידע תמצית הדבר למראה עיניו ישפוט כי חכמת אלקים בקרבו. אמנם עוד אחת קשה עלי בנדון זה ולא אכבישו תחת לשוני. וזה כי לפי הצעת השאלה של מ"כ יראה שעיקר השכר שהרב יבקש הוא בעבור למודו ונראה שמלאכתו היתה שהיה שונה הלכות ודרש מדרשות והורה הוראו' בגיטי' וקידושין ובאיסור והיתר ובהיתר דמי' למעלתך למשקל אגרא על אלה ואף לבקש ולתבוע על אשר עשה לשעבר ואם כי לא הוקצב לו שכר ואנן אין לנו היתר לפי מסקנת התלמוד פרק אין בין המודר למשקל אגרא רק על המקרא משום שכר שימור לרב או משום שכר פסוק טעמים לרבי יוחנן אבל על המדרש והלכות אגדות לא דכתיב כאשר צוני מה אני בחנם אף אתם בחנם. אמנם שכר בטילה דמוכח לבד הוא מותר כקרנא פרק שני דייני גזרות וכן איתא בירושלמי דפרק אין בין המודר וז"ל וכן חמיי מתנייא נסבין אגריהון פי' כאן אנו רואין התנאים נוטלין שכר על מה ששונין לתלמידים משניות וברייתא אמר רבי יודן שכר בטילה הן נוטלין. עוד צד היתר מצינו כדברי ר"י בתוספות פרק שני דייני שפירש שדייני גזרות היו יושבין בדין כל שעה ולא היו עוסקין בשום מלאכ' ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם ומהאי טעמא אתי שפיר הא דקאמ' לקמן מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אף ע"פ ששכר תלמוד אסור כדאיתא פרק אין בין המודר עד כאן מעתה איך יתבע הרב על העבר שכר על אשר היה להם למורה ולשונה הלכות ואין לומר למצא היתר ולהתלות בתירוץ של ר"ת שם פרק שני דייני דמתרץ דגוזרו גזירות נוטלין שכרן משל צבור דדוקא מבעלי דינין אסור דהוא לא תירץ אלא מה שהתלמוד אינו מקשה שם על גוזרי גזירות והיכי עבדי הכי והא כתיב ושוחד לא תקח כדפרישית עליה דקרנא אבל על שכר למוד תורה לא יועיל תירוץ זה תדע שכן הוא דהא על תירוץ ר"י מסיק שם וז"ל ומהאי טעמא אתי שפיר הא דקאמר לקמן מלמדי הלכות שחיטה וכו' משמע דדוקא לתירוץ ר"י אתי שפיר ולא לתירוץ ר"ת ובלתי ראייה מסתברא שתירוץ ר"ת לא יועיל לשכר למוד תורה דמאחר שאנו לומדין ממשה שאמר ראה למדתי אתכם וגומר כאשר צוני ה'