מהר"ם פדואה קמח

אם כן ודאי דאף במקו' שדינו שאין משביעין בטענת שמא מחשבינן עמו בראשונה והוא המנוי של אב אליבא דהלכתא שהוא עצמו פוסק ככה כאש' מעלת' ברר יפה מכח הלשון של עיטו' ומכח סברא. לכן נראה לי דברי אלופי בולוניי' זרים באלה לעשות כזה בלי ראיה ואף כי הראב"ד והרא"ש פליגי אם יש כח ביד בית דין לוותר על השבועה ולמנות אפוטרופוס ע"מ שאין צריך לישבע והטו' הביאו בסימן ר"ץ היינו טעם המתי' שהוא הרא"ש אם לא ימצאו בענין אחר כמפורש שם אבל בנ"ד שהאב מנה אותו מי הכריח האלופים לוות' על הדין לחוב ליתומים ואף גם זאת אין לדמות חשבון זה לשבועה כי אולי בשבועה לא ימצאו אפטרופס נאמן וכשר כי כל עוד שהוא נאמן וכשר הוא ירא לישבע ואינו רוצה להכנס בספק שבוע' אבל לחשב בראשונה כל הכשרים ויראי ה' ניחא להו בהכי שיוכלו להראות חשבון צודק להיות נקי מיי' ומישראל. והנה אהובי אין דעתי נוח במה שאומר מעלתך שעתה אין ראוי לעשות אווינטיריי' כי לכל הפחות ראוי לתקן להבא כי מי יודע מה ילד יום אולי האפטרופ' ימות ויורשיו יחטופו ח"ו לכן ראוי לעשות אוונטיריי' ולכתוב זמן אווינטיריי' באופן שידע היתום כשיגדל לראות חשבונו לפחות משעת האווינטיריי' ואילך ואני לא ידעתי דבר מכל העסק ההוא ואינני מכיר לא האפטרופוס ולא היתום ההוא ולא טבעם והנראה לענ"ד כתבתי היום יום ו' ג' ייוניו ש"ו לפ"ק פה פדואה נאום מאיר בכמ"ר יצחק קצנאילנבוגן: לט ויעף אלי אחד מן המלאכים ובידו רצפת אמרות טהורות רצופות צרופות ככסף משני אריות דבי עלאי המורים חצי תורה שנונים לדון על מעשה הבא לפניהם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי שם האלוף ה"ה כמהר"ר קלמן יצ"ו והאלוף מחותני הכהן כמהר"ר זלמן יצ"ו : בעסק ראובן שהשכיר חזקת חנותו לשמעון במנטובה על ז' שנים בעד שכר קצוב לשנה והיו אז בעיר ד' בעלי חניות לבד ואחר כך קמו בעלי זרוע והשיגו גבולי הראשוני' והשיגו אף להם רשות להלוות באופן נתרבו המלוים ובעבור זה באו ראובן ושמעון לידי מריבה ונתפשרו למעט השכירות להבא בעבור רבוי החניות ואחר כך ניתוסף עוד גרעון בעסק ההלוואה שאדון העיר צוה לדיין שלו הממונה על עסק היהודים שלא יעשה שום משפט לנגוש הערלים אשר יקבלו בהלואה ברבית באמנה מן היהודים והיהודים שם השתדלו לבטל גזירה זו והוציאו על זה הוצאה רבה וצללו במים אדירים והעלו חרם בידם ואחר שעמדה גזירה זו כמו ט' חדשים וראה שמעון שלא יוכלו היהודים לבטל הגזירה ואף גם זאת נתקלקלה ההלוואה שגזר האדון שלא ילוו עוד כלל ברבית לא על משכונות ולא באמנה לכן רצה שמעון שראובן ינכה לו משכירותו למפרע במשך הט' חדשים אשר לא היה יכול להשתמש בחזקתו כמקדם להלוות באמנה רק על משכונות לבד וראובן משיב שלא העדיף לו בשכירות עבור אמנות ואף הוא שמעון לא אמר דבר בהתחלת הגזירה לגלות דעתו שלא ירצה עוד בשכירותו הראשון עבור גרעון זה באשר לא היה זה כוונת השכירות בתחלה והציעו טענותם לפני האלופים הדיינים הנ"ל והדיינים לא נשתוו דעותיהם מהרר"ק נראה לו לחייב ראובן שינכה לשמעון משכירותו כפי אשר יושם על פי דיינים יודעי ערך זה וחיליה מן מתניתי' דהמקבל המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו כו' ואף על מתניתין שלפני זו המקבל