מהר"ם פדואה קמט

שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן יבש המעיין ונקצץ האילן וכו' איתא בגמרא וז"ל היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבא אמאי אינו מנכה לו מן חכורו נימא ליה מכת מדינה היא אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דאמר ליה אבעי לך לאתוי בדוולא ושם בתוספות בתירוץ ראשון שאף על פי שמכת מדינ' היא אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוול' מנהרא רבא דדוקא אכלה או נשדפ' שאינו יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו כו' כן בנדון זה שגזירה זו מן האדון הית' מכת מדינה ולא יכולת בידם לתקן ינוכה לשמעון משכירותו. ולמהרר"ז נראה שלא ינכה לו באומרו שהיזק זה אינו ברי כי היה אפשר לתקנו גם כן ע"י תחבולה לזקוף הרבית עם הקרן ולכתוב השטר כאלו לא היה בו רבית או לטרוח להשיג הלוואת המעות על משכונות וידמה זה לנהר זוטא שאפשר לאתויי בטורח בדוולא ואף אם יהיה חשש ספק היזק המוציא מחבירו עליו הראיה וראובן נקרא מוחזק כי החזקה ידמה לקרקע והלכת' כרב נחמן דאמר פרק השואל על חדש העבור אפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה קיימת ואף אם יהיה בו היזק מועט אינו צריך לנכות וראייתו מהירושל' שמביא הרא"ש ושאר פוסקי' וז"ל נקצץ האילן אר"י כשנקצץ האילן כולו אבל נשתייר ממטע עשרה לבית עשר סאה יכול הוא למימר בקדמיתא הוה כחישו ולא הוו עבדי סגין ברם כדין אינן דלילין ועבדין סגין יבש המעיין א"ר ביבש המעיין כולו ברם אי הוו עמיק תרתי אמין ואתעבי' עמיק תלת אמין יכול למימר ליעיל ביה והו' סגי עכ"ל וירצה מהרר"ז להביא ראיה מזה ואמר דלאו בשופטני עסקינן שיריבו יחד אם היה ודאי שאחר הקציצה יתרבו פירותיו ויהיה כאלו לא נקצץ אלא ודאי ספק הוא ולא יוכלו לברר אף אם יעשה פירות הרבה בשנה זו נוכל לומר אלו לא נקצץ אולי היה לו יותר פירות לפי ברכת השנה לכך באו בריב יחד ופוסק רבי יצחק שיכול למימר שלא יהיה בו נזק ובעל הקרקע מוחזק והמוציא מחבירו עליו הראייה ולישנא יכול למימר משמע על הספק או ר"ל שיהיה ההיזק מעט כי כאשר הוא נקצץ המעט הנשאר עודף כחו וירבה פירות עד כי נשאר היזק מועט ועל זה פוסק יכול למימר.. ומהרר"ק אומר שנראה לו ההיזק ברי כמבואר בפסק שלו ואף אם יהי' ספק ראובן בעל החזקה לא נקרא מוחזק רק שמעון מוחזק במעות שכירותו כי החזקה לא נקרא קרקע רק הרמנא דמלכא כאשר כתב מהררי"ק בסי' כ' א"כ אין ראיה מהירושלמי גם אמר שלשון יכול למימר בירושלמי אינו לשון על הספק גם נראה לו שהפוסקים הרי"ף ותוספות ורמב"ם שלא הביאו ירושלמי זה א"כ לא סבירא להו כמותו רק תלמוד דידן שלא הזכיר חילוק זה כמבואר באורך בפסקו ושני האודים העשנים הללו נפקו זקוקי דנורא מזה לזה בפלפוליהון ולי קראו להכריע ביניהם ויתר דבריהם וטעמיהם מבואר בפסקיהם אכן העיקר הצעתי בקיצור אשר מהם אעשה פנה להשיב ולהכריע. ואחוה דעי לפי סברתם שהם מדמי' עסק זה לשמעתא דהמקבל והנה נראה לי שאם באמת מילתא דספיק' היה ההיזק הזה שהיה אפשר לתקנו בטורח כדברי מהרר"ז שהיה ספק בלשון שטר שכירות אם רשות הלוואת אמנות היו בכלל השכירות שבעבור' הרבה בשכירות או לא אז ודאי היה הדין עם מהרר"ז ולא מטעם האחר של מהרר"ז שנכתב בשטר שכל דבר יהיה נדרש לזכות לחלק המקיים כי הוא טעם שאינו של עיקר דאף אם יהיה לשוכר לתבוע דינו ויאמר שראוי למעט השכירות עבור ההשתנות לא יקרא הוא גורע כי אינו רוצה לגרוע תחילת שעבודו כענין שהשיב לו מהרר"ק. אכן בעבור הטעם האחר שהמשכיר