מהר"ם פדואה קמו

ואלופי בלונייא יפה אמרו שצריך לחשב באחרונה. כי על החשבון באחרונה אומר שאין ספק מוציא מידי ודאי כי דברי העיטו' ודאי מבוארין הם שצריך לחשב ושאר הפוסקים והראיות שמעלתך הביא שאין צריך לחשב אינם ודאי אלא דברים מסופקים כי לכולם יש להם פירכא כאשר אבאר. מה שמעלתך מדקדק בראשונה מן הברייתא דפרק הנזקין מדמחלק בסיפא על מנוי נשים ועבדים וקטנים מכלל דכל הרישא מיירי בכל ענין אם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר אין צריך לחשב באחרונה מיירי בין במנוי ב"ד בין במנוי האב אין דקדוק זה מוכרח רק בענין זה נדקדק דלשון הברייתא כך הוא ואם מנהו אבי יתומי' הרשות בידו ע"כ וראוי לדקדק מכלל דרישא לא מיירי באבי יתומים אלא במנוי ב"ד אבל אין לדקדק מכלל דרישא בתרווייהו איירי. ומההיא שהביא המגיד בפרק י"א דהלכות נחלו' אין לך ראייה דהתם אינו מסיים בסיפא דתוספתא בזה הלשון לומר צריך לישבע ואם מנוהו ב"ד אין צריך דאם היה כתוב בזה הלשון היה גם כן הדיוק מכלל דרישא כולה לא מיירי בב"ד או להפך אם היה כתוב בזה הלשון אין צריך לישבע ואם מנהו אבי יתומים צריך אז היה הדיוק שמע מינה דברישא לא מיירי באבי יתומים אבל התם בתוספתא דין של שבועה מתחיל בחלוקה ולא אמר כמו הברייתא שבראשונה אמר סתם אין עושין אפטרופסי' נשים ועבדים כו' ואם מנן אבי יתומים הרשות בידו רק לשון התוספתא תחלת' בחלוקה שאמר אפוטרופס שמנהו אבי יתומים ישבע מנוהו ב"ד אין צריך לישבע אם כן בהכרח שהדיוק יהיה דברישא אין חילוק ביניהם ואף אם לא היה מסיים מנוהו ב"ד אין צריך מכל מקום הבדל גדול יש ביניהם דבברייתא אמר ואם מנהו אבי יתומי' משמע לשון ואם דעד הנה לא דבר בו כלל אבל בתוספתא אף כי בראשונה דבר בכל ענין יפה התחיל אחר כך להוציא אבי יתומים מן הכלל ואומר אפוטרופס שמנהו אבי יתומים ישבע וגם מכח סברא אין לומר שבמנוי האב יחלוקו גם כן רבי ורשב"ג אם צריך לחשב באחרונה או לא לפי דברי העיטור שאמר שפלוגתייהו תלוי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דאם הפלוגתא היא בכל ענין א"כ רבי יסבור צריך לחשב באחרונה אף במנוי האב וזהו בלי טעם לדעת רבי דסובר ישבע במנוי האב כרבנן דבשלמא רשב"ג יש לו סברא בתרווייהו דלא יחשב דבמנוי ב"ד לא יחשב הואיל דנשבע אינו צריך לחשב ובמנוי האב לא יחשב אף על גב דאינו נשבע דמטעם דאינו נשבע דדילמ' אתי לאמנועי כדאיתא בגמ' סבר' ג"כ דלא יחשב דדילמ' אתי לאמנועי אבל לרבי הואיל וטעמא דידיה גבי בית דין דצריך לחשב משום דסובר כרבנן דאינו צריך לישבע לפי דעת העיטור דאם לא כן מנ"ל לעיטור דרבי סובר כרבנן אם כן מאיזה טעם יסבור במנוי האב יחשב הלא צריך לישבע לכן נראה דלשון פלוגתא זו מיירי דוקא בבי' דינ' דאתי שפיר דהכל תלוי בשבועה דהיכא דנשבע לא יחשב והיכא דאינו נשבע יחשב ולזה במנוי האב כל אחד מהם סובר ההפך דרשב"ג דסובר לא ישבע מחשב ורבי דסובר ישבע לא יחשב לדעת העיטו' בהכרח הואיל דפלוגתייהו תולין זה בזה. ומה שמעלתך סובר בשאר הפוסקים הואיל ולא פירשו החילוק הזה בהדיא אם כן סוברי' בכל ענין דאין צריך לחשב באחרונה אינו מוכח דאולי הרמב"ם סומך על גלוי דעתו דכתב דאינו צריך לחשב ונשבע רצונו לומר שבועה במקום חשבון ממילא שמעינן דהיכ' דאינו נשבע מחשב וכן אות' שכתבו לשונו סתם כמו הטור והמרדכי הביאו העיטור אם כן כבר גלו החילוק והרי"ף והרא"ש לא כתבו כי אם לשון התלמוד ופסקו הלכה