מהר"ם פדואה קכד

דקידושין והרא"ש והטור שהם שלשה פוסקים מפורסמים שכל הגולה הולכים לאורן כולם סבירי להחמיר ומפרשים מה שאמר בגמרא אתון דשמיע לכו חושו להלכה ולא משום כבוד רבם ואף כי הרמב"ם וחביריו חולקים על זה מכל מקום אין לגעור במי שיחוש להחמיר ובפרט לחוש לדברי רב אלפס אשר עליו כתב מהר"ם בפרק נערה שנהגו לפסוק כמותו במקום שהתוס' אינם חולקין עליו והנה לא אכחיד האמת תחת לשוני אלו היה בא מעשה כזה לפני גם אני הייתי נוטה להתיר בלא גט כי חביבין עלי דברי מהר"ם כנ"ל ובפרט שנראה שהשיב להם כהוגן וסתר כל ראיותי' והכחישם ומשום טענה זו של קורבות העדים לבד הייתי נוטה להקל אבל הטענה השלישי' שלא אמר המקדש לי לא היתה בה כדי להכריחני להקל מאחר כי יש מחמירין כאשר כתב מר. ועוד דכתב הטור א"ה על זה בסימן כ"ז ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין נראה מזה דאם היא יודעת בתחילה שהכוונה היא לזה אף ע"ג דמתוך לשון הקדושין אינו מוכח הוויין ידים מוכיחות וכן מוכח בתשובות הרשב"א שהביא מעלתך דהזכיר בשאלה וז"ל ולא היו מדברים על עסקי קידושין כו' ובעדות נדון זה שהועתק לפני וז"ל והנה אחד מן האחים הנ"ל גער בה וכה אמר לה וכי תחשוב להתקדש לפלוני תחזור לו מעותיו כו' עד מיד שדבר לנערה הנ"ל להחזיר לו מעותיו עמד ואמר בלשון יווני ארסתיך והנערה שתקה כו' מעתה אם לא היה חיסרון בקידושין אלו כי אם שלא אמר לי לא הייתי חושש לה מאחר שא' מן האחים הזכיר לה בתחלה הלשון להתקדש לפלוני היה נראה שיחשוב זה כמדבר עמה על עסקי קידושין כי זיל בתר טעמא שהוא היכא דיודעת בראשונה שהכוונה הוא לזה מתוך הוכחה של דברים שביניהם הוויין ידים מוכיחות אף כי מתו' לשון הקידושין אינו מבואר והנה יצאתי מן כוונתי כי לא באתי להשי' על דבריך ולפקפק בהם ולא אומר בטח כי יצדקו דברי מדבריך רק על אלה באתי שאין כאן מקום להכעס הגדול להעביר ת"ח מאשר הוקם עליו בזה אני מודה כי ראוי הוא לכל רואי תשובות מהר"ר יודא י"צ אל מעלתך שיוכיח אותו על אשר דבר נגדך שלא כדרך מוס' וגם אני אדבר אתו משפט על ככה שיעזוב דרך זה וינהיג עצמו כת"ח שבארץ ישראל שנוחים זה לזה בהלכה: גם בעובדא של משה קולפט הנהרג בים אחר שנשברה הספינה לפי עדות של שבתי מפי הנכרי אין להאשימו על אשר חשש להחמיר ולדמות מה שאמר נהרג על קרש צפה על פני המים כאשר רצה לרכוב עליו כמי שאמר נהרג במלחמה לחוש שיאמר בדדמי למאן דחש לזה בנכרי מסיח לפי תומו מאחר שהיה מהומה מן הנטבעים בשבירת הספינה שמן השמים נלחמו עליהם והים הולך וסוער עליהם לא היה עת ומקום לעיין היטב ונשען על הרוב העיר בדבר שרובן למיתה כי אם דקרו או פצעו כדי למנעו מלרכוב על הקרש בלי ספק לא השהה אותו על הקרש ודחפו אותו לים טרם יצא נשמתו כי כל כוונת הנכרי היה להקל משא הקרש אם כן קרוב לודאי הוא שהנכרי המעיד לא ראה יציאת נשמה ויש לחוש שאמר בדדמי ודברים כאלו אינם רחוקים לדחות החושש בשתי ידים וגם בעדות של שבתי לא נזכר שהוא ידה שמשה קולפט זה שהיה אתו בספינה אשר עליו העיד מה שהעיד היה בעלה של אשה הזאת אשר בה אנו קיימין וכן הקפיד מעלת' על זה בפסקך הראשון שכתבת להם שיש לעיין על זה ועתה בדברי מעלתך האחרונים היה פשוט למעלתך לפי הנראה שכך העיד כי ז"ל ואם היהודי שבתי כהן שהיה עמהן בספינה וניצל העיד שזה משה קולפט הוא בעלה של האשה ושלא בא עמהם משה