מהר"ם פדואה קכא

לסיפא דתשובה ההיא או לא חש לקמחיה גם יצדקו דברי המתירים בראיותיהם באמרם שבנדון זה אף כי לא נחשוב מקומות' למסבלי והדר מקדשי מ"מ אין בית מיחוש לסבלונות שקבלה אם מרת רוסא באותו מעמד שדבר הרב השליח עם האשה לקרב הלבבות אשר נתרחקו כבר וחזרה ונתפייסה ותקעה כפה אליו לקיים את כל אשר עשה אחיה עבורה דהיינו התנאים שנעשו ביניהם א"כ למאי ניחוש אם נאמר שהסבלונות עצמם היו קידושין כדעת רש"י א"כ בנדון זה שקבלה האם הסבלונות לא יצלחו מעשיהם אם לא עשתה מרת רוסא את אמה שליח לקבל קידושין ואז נסתמו עיני העדים שראו נתינת הסבלות ונעשו חרשי' שלא ראו במעמד ההוא ולא שמעו מצוי שום שליחות מן הבת לאם דהרי אף כי העמיקו להעד על הנתהווה איך עבר וגופה דעובדא איך הוה והמתנגדים הביאו אותם להעיד בב"ד מ"מ לא הזכירו דבר מזה ולא יצא מפיהם שום רמז מקדושין שנזכרו אז דאף על גב דכתיב ספר ת"ה בתשובה הנ"ל על שם הר"ח א"ז וז"ל ונראה דבסבלונות יש לחוש אפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליח שוית' כו' ההוא מיירי בלי ספק באשה אחרת שקבלה הסבלונות שלא במעמד המשודכת או אף במעמדה ואנחנו לא נדע העצה היעוצה ביניהם כבר אולי עשתה שליח אבל בנדון זה שנתפרדה החבילה והרב השליח עם העדים שראו הסבלונו' שקל וטרח לדבר על לב האשה ולפתותה להשיב אמריה לו לכרות ברית עם המשודך לה מקדם ולקיים דברי אחיה ובו בפעם שנתפייס' ותקעה כפה נעשה מעשה נתינת הסבלונו' להאם בפני עדים ונאמר כי שמעו בהא לא שמעו בהא הס מהזכיר ואכן נחוש לדברי תו' ור"ח ושאר גאונים שחוששי' שמא כבר קדש גם בזה מחו המתירים אמוחי דחששא זו מאחר שנכתב בהרשאה היתה אז להשליח ההוא שהרשהו לקדשה אם כן לא היתה אז מקודשת ואם לחשך אדם לומר הלא כתב הר"ן בפרק האיש מקדש דאפילו אם שניהם מודים שלא כיונו לשם קידושין מ"מ חוששין לסבלונות וכן הוכיח ספר ת"ה מדברי הטור א"ע ומדברי א"ז ומעתה נאמר גם כן מה לנו אם הכתיב המשדך בהרשאה שכבר לא היתה מקודשת הלא דבריו לא יאמנו אף כי יאמר כן בפירש שלא נתקדשה כבר אף לדעת ר"ח כדאיתא בתשובה הנ"ל כלך מדרך זו דודאי אחר מעשה אין שומעין לו אבל קודם מעשה שומעין לו הלא משמע מדברי הר"ן שאף לדברי רש"י אם נותן סבלונות סתם ואמר אח"כ שלא נתכוון לקידושין שאינו נאמן שכ' וז"ל וכל היכא דחיישי' אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין חיישי' ולשון זה נתכוונו אינו שייך רק לדעת רש"י שסבלונות הן הקידושין ואף בדברי כמהרר"ק הגאון בסימן כ"ח יראה בהדיא דאף לפירש רש"י יש לחוש אפילו כשהבעל עמד וצווח שלא נתכוון לקידושין ובעבור זה צריך לתת טעם להתיר שנתינת הסבלונות היתה בעד אחד ואפילו הכי כתב הר"ן בעצמו לדברי רש"י אם יאמר בשעת נתינת סבלונות בפירוש שנתן לשם סבלונות לא חיישינן אם כן ה"ה לדעת ר"ח אף כי אחר המעשה אינו נאמן אם אמר קודם המעשה הלא נאמן הוא ומעשה הסבלונות שעשה אחר כך אינו סותר דבריו אשר כבר הגיד ובפרט בנדון זה שכשהכתיב ההרשאות הרשהו לקדש אם כן לא היתה כוונת המשודך רק לקדש האשה בשלשלת זו אם כן איך יסתור אחר כך מעשה שלוחו שנתנה לסבלונות דברי המשלח שאמר שלא היתה מקודשת ודבריו היו נאמנים בודאי אלו לא באו לכלל סבלונות וגם סברא רבה קחזינן הכא מעדות הנגבה שהרב השליח אמר בשעת מותו שדעתו לכתוב נדוי על האשה על שהיה עוברת על שבועה הנזכ' בעדות אם כן ודאי לא נתן