מהר"ם פדואה קכ

שנהרג יהודא אוהבו בבא מקורפו לפראג וקבר אותו ומאז נגבה עדות בעיר קרווייא מתושבי עיר קורפו שהעידו שלא יצא שום אדם מעיר קורפו שנאבד זכרו ונתכסה מן העין רק יהודי בינם הלז שהלך לפראג ואף כי בעדות של עיר יאנינא הועד על זמן ששמע רבי מימון מן הנכרי ולא על זמן הריגת היהודי ונוכל מעתה לחוש לזמן מרובה נהרג היהודי אשר עליו הרמז הנכרי לפני שנים רבות אשר לא ישליט זכרון בני קורפו אם יהודי יצא משם לפני זמן מרובה. הלא העדות השלישי אשר הוגבה בוניזייא מבואר בו שהוא לפחות עשרים שנה שלא עבר באותו דרך יהודי אחר כ"א זה וגם באר יותר שהנכרי המסיח ל"ת אמר וז"ל ועשה אלי אלו הבתי שוקים שהם בשוקי עכ"ל אם כן בשעה ששמע רבי מימון מהנכרי היה עדיין קיים מלאכתו של היהודי בדבר העשוי להתבלות כבתי שוקים נמצא בהכרח שלא עבר זמן רב שנהרג ויותר מאשר כתוב באותו עדות הגיד אלי רבי אלעזר העד ההוא וחביריו הגריגא שהיו מקורפא שבודאי שבכל ימיהם לא נאבד שום יהודי שיצא מקורפא כ"א זה לבד. וכי לא היה המנהג כלל שילך יהודי בדרך הזה מרוב הסכנה רק זה הלך בהכרח לפי שעה מחמת המלחמה א"כ לפי העדיות הנ"ל נראה דאשת יהודה הנ"ל היא מותרת להנשא כי עובדא דא הוא ממש דומה למה שאמר הרמב"ם בסוף הלכות גירושין וז"ל אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו ע"כ והוא בתוספתא בלשון זה ממש אלא שבתוספתא לא נאמר לשון עמנו רק אבל אמרו אחד יצא מעיר פלוני כו' מעתה אומר בטח שאשה זאת היא מותרת נאם מבי"ק: בהיתר אשה משודכת שלא היו בה קידושין. כח ראה ראיתי היתר אגודת מוטה אשר כתב הגאון נ"י כמהר"ר עזריאל דיינו יצ"ו לקרא דרור לאשה היקרה מרת רוסא מב"ת ולהתירה מן האיסור אשר אסרו המורים על נפשה לומר עליה היותה ספק מקודשת מכמר יצחק דנט"ו. וההוראה ההיא היתה כשגגה היוצאת מלפני השליטים ההם ואף הם עצמם שבו מדעתם הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכל אחד ואחד טעמו ונימוקו עמו. ואני נקרא נקראתי לחוות דעי אף אני והגאון הנ"ל לא הניח לי מקום להתגדר בו וקימחא טחינו אטחן באלה כי הגאון הנ"ל כבר הקים אולמות ראיותיו והכה בשבט פיו לקצץ נטיעות ראיות האוסרים בשנים עשר שבטים המסומנים בסוף חבורו ואני אנה אני בא למצא דבר לתלות בו כיפה רק להפיק רצון השואלים אבא על החתום להיות נמנה עם המתירים כי הם אמת ותורתם אמת ואבוהון דכולה טעמי ההתר הוא שבארצות האלו כולהו מסבלי והדר מקדשי וכל הגאונים לא נתעצמו אלא כרובם ומעוטם מר אמר לקולא מר אמר לחומרא אבל במקום שהכל מסבלי ברישא והדר מקדשי לית מאן דחש לסבלונות ויפה אמר הגאון הנ"ל בחבורו הנעים שאף אם ימצא אחד מעיר או שנים ממשפחה אשר ישנה המנהג בטל דעתו אצל כל אדם ולאו כל כמיניה שנחשוב בעבורו מקום מה מעוט מקדשי והדר מסבל להיות מעוט' דלא שכיח והרב מפריר"ה שלגלג על זה בקריצות רמיזותיו ואמר שלא ידע לא חילק ולא בילק בין מיעוט למיעוט לא יפה עשה כאשר החילוק מבואר בספר תרומת הדשן והרב ההוא נתעסק בתשובה ההיא מתרומת הדשן שהביא דברי ר' שמחה הנזכרים בתשובה ההיא ולא שפיל