מהר”ם חלאווה על פסחים צח

שם לטהורה כך הוא קורא שם לטמאה. ההיא בחול עסקי' שיכול להפריש החלה או בשאר ימים טובים ועל כרחין אית לן למימר דמתני' בדאיכא כהן עסקינן דאי לא מאי איריא טמאה אפי' טהורה נמי תבעי ליה מאי עביד בה. וכי תימא בטהורה אפי' ליכא כהן אפי לה משום הואיל ואי מקלעי ליה ארח כהן הא אמרן דלכתחילה לא עבדי' מידי לקולא משום הואיל ועוד דכהן לא שכיח ולא תליא בהואיל דידיה אלא ודאי בדאיכ' כהן היא ובטהורה היכא דליכא כהן לא איצטריך ליה תו למבעי דפשי' כיון דידע דליכא כהן עביד לה קבין ואפי לה והדר הסל מצרפן לחלה כדבעי' מימר

ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה דאית ליה לר"א הואיל לחומרא דאי בעי מתשיל עליה ועבר בבל יראה ובל ימצא והואיל לקולא באפיה דאע"ג דאיכא מקצת פת על כרחין דלא חזי ליה מיהו הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה שפיר דמי בן בתירא אומר תטיל לה צונן. דאע"ג דאית ליה לבן בתירה הואיל קסבר דאם אינו קורא שם עד שתאפה מפקע לה מחלה דלית הסל מצרפן לחלה אלא דוקא מן העיסה כדנפרש. ור' אליעזר סבר דכיון דאפשר למעבד בהיתרא לא נעייל נפשין לספיקא דהטלת צונן שמא לא לא יחליף המים כל שעה ואתיא לידי חמוץ. ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו דלית ליה הואיל אפי' לחומרא

והרב אלפסי ז"ל כתב דמתני' בחלת א"י דחל' טמאה אסורה בין לכהן גדול בין לכהן קטן. אבל בחוצה לארץ קורא לה שם ואפי לה ומאכילה לכהן קטן דאמר שמואל אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו באיש עד שיראה קרי באשה עד שתרא' נדה. והרב בעל המאור ז"ל השיב עליו דהתם במס' בכורות עסקינן דתרומת חוצה לארץ טמא מת טובל ואוכל בה אלא ודאי כל שבחוצה לארץ אי איכא כהן כלל בין גדול בין קטן אפי לה ומאכיל ליה והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן התם במס' בכורות אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואוכלה כהן קטן ואי ליכא קטן שקיל לה בריש מסיא ושדי לה בתנורא ומדרבינא דהוה בתר' לא שרי למתבה לגדול ע"י טבילה ש"מ דהא דאמרי' התם בסוף שמעתא בגדול טמא מת שאוכל בטבילה ואמרינן דלית הלכתא כוותיה לחומרא אתמר דלא סגי לי' בטבילה לגדול ולא משום טומאת מת ושרץ אלא משום טומאת הקרי והזיבה שיצא ממנו הוא דלא סגי ליה בטביל' לגדול. ואפשר שגזרו עליו משום זיבה דלא סגי ליה בטביל' ואפי' בהערב שמש וכן עיקר ע"כ. וכן הר"מ במז"ל מעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל. אלא שהקשה הוא ז"ל דהא קיימ"ל תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב וכיון שכן בין דאיכא גדול או קטן בין דליכא יפריש בטומאה ויחזירנה לשם ויבטלנה ומותרת לזרים. וכי תימא דאפילו ביטול לא מהני אלא להאכילה לכהן בימי טומאתו אבל לא לזרים הלכך צריכין אנו לכהן ממה נפשך. הא ליתא דכבר פי' שם רש"י ז"ל דאף לזרים מותרת וכן הוכיח ורבה דמבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו לאו דוקא משום דכהן הוה אלא דמכיון שהיא מותרת לזרים בבטול איהו נמי מבטלה ואכיל לה בטומאה דכחולין דמי. לפיכך פי' הוא ז"ל דלא אמרו מבטלה ברוב אלא בשנתערבה כבר בכמותה או בפחות דאז מותר להוסיף ולבטל ברוב אבל כשלא נתערבה כלל אין מבטלין לכתחילה. וחלת חוצה לארץ דאמרי'. איכא מאן דאמר דבכל חו"ל נוהגת ולפיכך כ' ר' אפרים ז"ל דכיון דאשכחן נמי תרומת חו"ל ש"מ שבכל חו"ל נוהגת וכן העידו עליו שהי' מפריש תרומה ומעשרות מגפנים שהיו לו בתוך ביתו. וזה אינו שלא אמרו אלא בעמון ומואב שהוא מעשה זקנים או בבבל שהו' מעש' נביאי' וא"כ אף אנו נאמר כן בחלה וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל והא ליתא שגזרו בחלה ולא גזרו בתרומה משו' דלכול עיסה ואין לכל שדה וכדי שלא תשתכח תור' חלה

ולענין פסק הלכה במתני' דחלה הרב אלפסי ז"ל פוסק כר' אליעזר חדא דר' כוותיה בגמרא והלכה כר' מחבירו ועוד דהא דר' אליעזר שייכא באידך ר' אליעזר דהרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא נינהו ובההוא הא איפסקא הלכתא כותיה. כלומר דמאן דפסק כבן בתירא דתטיל לה צונן היינו משום דאית ליה דאין הסל מצרפן אלא חלה מן העיסה בעי' דאי לא אמאי פליג עליה דר' אליעזר דהא שמעינן ליה דאית ליה הואיל ואי בעי מתשי' עליה לחומר' ומאן דאית ליה הואיל בין לקולא בין לחומרא אית ליה. אלא ודאי כדאמרן דחד טעמא הוא הלכך אי בחלת א"י לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאחר אפיה הסל מצרפן ומפריש וממתין עד חול המועד ושורפה. ואי בחלת חו"ל מפריש ואפי לה ומאכיל לה לכהחט שלא ראה קרי מימיו