מהר”ם חלאווה על פסחים צז

תרוייהו כר' שמעון משום דחזי' לרב אשי דמפרש למילתי' אליבא דההוא תירוצה. מיהו בכזית ליתא לדר"ש דהא איפסקא הילכתא אין הלכה כר"ש בכפת שאור אבל בשאר דבריו קיימ"ל כוותיה והיינו דפחות מכזית בין בשוליה בין בדפנותיה אינו חייב לבער. וזה תימא דכיון דתליא דר' שמעון בההיא דכפת שאור וההיא אידחיא משמע דכל מיליה אידחו אבל הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל פי' מקום העשוי לחזק כל מקום שמחזק ומדבק העריבה בין בפנים בין מבחוץ ולא מפליג בין שולים למקום אחר ומקום לישה לחומרא דכל שהוא במקום לישה מוד' ר"ש דאפי' עשוי לחזק חייב לבער משום דמתבער עם העיס' הא שלא במקום לישה אפי' כזית אינו חייב לבער ובמקו' לישה פחות מכזית אינו חייב לבער. ופסק כתירוציה דאביי לגמרי. וזה אינו נכון דהא דר' שמעון כבר אידחי לה כדאמרן אבל פירושו נכון ואפשר שלזה נתכוין הרב אלפסי ז"ל שסתם את דבריו. הלכך כזית בכל מקו' חייב לבער פחות מכזית אם עשוי לחזק בכל מקום אינו חייב לבער. אין עשוי לחזק בכל מקום חייב לבער במה ד"א בעריבה אבל בבית פחות מכזית לבד אין חייב לבער ב' חצאי זתים חייב לבער (ח"י)

הפת שעפשה ונפסלה מאכילת אדם ועדיין הכלב יכול לאוכלה חייב לבער הא אם נפסלה מלאכול לכלב עפרא בעלמא היא ואינו חייב לבער ותניא נמי בתוספתא הקילור והאיספילנית והרטיי' שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער ולא שנא החמיצה ולבסוף נסרחה לא שנא נסרח' ולבסוף החמיצה כל שנסרחה קודם הפסח א"צ לבער. והא דגרסי' בירושלמי הדא דתימא בשנסרחה ולבסוף החמיצה אבל החמיצה ולבסוף נסרחה צריך לבער היינו בשנסרחה תוך הפסח אבל קודם לכן מותר כדקיימ"ל חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו וכן כ' הר"מ במז"ל. וה"ה בנפסלה. ורבינו האי ז"ל כתב בזה הצרי שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה שמותר

דף מו ע"א לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין. פירש"י ז"ל לגבל שנשכר ללוש ומצא כלי בעל הבית טמאים צריך לחזר אחר מקוה להטבילן ארבעה מילין ומאי דאמרי' לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר לא קאי אהא דהכא מאי שנא לפניו ולאחריו אלא אשאר' קאי. והעיקר מה שפי' הרב בעל הערוך ז"ל אדם שהולך בדרך דומיא דשארא אם יש גבל שעושה עיסתו בטהר' ברחוק ד' מילין ילך ויקח ממנו. ולא שנו אלא לפניו אכולה מילתא קאי. ולתפלה פי' רבינו האי גאון ז"ל לנטילת ידים לתפלה ואית לן למימר דמיירי בדלא מטא אכתי זמן תפלה דאי בדמטא הא רב לייט למאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. ורש"י ז"ל פי' לתפלה בשיש חבר עיר שמתפללין בעשרה בסמוך לד' מילין צריך לילך שם ולא ילון במקום הזה ונראין דבריו ומזה אתה דן ק"ו לעומד בעיר ומתפלל בביתו כאלו בעלי הבזוי או בעלי הגאוה ולנטילת ידים לאכילה

כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב כלומר שאם אתה אומר יפרישו' ויניחוה שמא תחמיץ ויעבו' בבל יראה ובל ימצא דכדידיה דמיא הואיל ואי בעי מיתשל עליה וכי תימא ישרפנה אין שורפין קדשים ביום טוב. ואע"ג דאמרינן הואיל ואם כן כדידיה דמיא ישרפנה דהא משמע דהואיל לקולא אמרי' כדאמרינן באופה מיו"ט לחול דהואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזי להו לא לקי. הא לא קשיא דלא דמי הואילין אהדדי דהאי הואיל ואי בעי מתשיל עליה מחוסר מעשה הוא וכל הואיל דמחוסר מעשה לא שרי' ליה לקולא לכתחיל' אלא דוקא בדיעבד אבל לחומרא אמרי' אפילו לכתחיל'. ומטע' זה נמי לא מצינן למימר דלבטל לה מקמי דתחמיץ דמצו לבטולה דכדידיה דמיא. אלא דאי משום הא לא איריא דאכתי קשיא יתננה לכהן דעל כרחין בדאיכא כהן הוא כדנפרש וכהן לבטלה. אלא א"ל דלא עבדינן תקנתא באיסורא דרבנן דאכתי מדרבנן בעי ביעור וכהן נמי לא מצי לשרפה ולהאכילה לכלבו דאין מבערין שום ביעור קדשים ביו"ט. ולאפותא לאחר הפרשה לא אפשר דהויא לה אפיה שלא לצורך. ומשום הואיל לא שרי' לכתחילה כדאמרן. ומשכחת לה למתני' כגון שגלגלה ואח"כ נטמאת העיסה שפירשה נדה או שנפל שרץ על העיסה לאחר שנתחייבה בחלה אבל אם נטמאת הקמח דברי הכל יעשנה קבין כדי להפקיע מחלה והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם הדא דתימא בשנלגלה ואח"כ נטמאת אבל אם נטמאת ואח"כ גלגל ד"ה יעשנה קבין

והא דתנן במס' חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה ר"ע אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שכשם שהו' קורא