מהר”ם חלאווה על פסחים צט

ואי ליכא כהן קטן עביד כר' אליעזר

ע"ב לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון. לאו דוקא דהא אסיקנן במס' קדושין טובת הנא' ממון אלא דחויי קמדחי ליה דאי מהא לא איריא דלעול' אימא לך טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי,

ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עלי' ואליבא דר' אליעזר דקיימ"ל כותי' אית לן נמי למימר דבהקדש דידיה כל שלא בא עדיין ליד גזבר עבר עליה בבל יראה ובל ימצא הואיל ואי בעי מתשיל עליה. אבל בהקדש של אחרים או דידיה שזכה בו כבר גזבר לא עבר וכ"ת הואיל ואי בעי מצי פריק לי' זו קניה היא וא"כ אף אנו נאמר בחמץ של גוי שיעבר עליו הואיל ומצי קני ליה אלא ודאי הואיל לעבור על הקני' לא אמרי'. וכן דעת הראב"ד ז"ל. מ"מ נמצינו למדין דאפי' בהקדש מדעת יכול נשאל וכן פירש"י ז"ל שכתב דעל כל נדר והקדש ותרומ' הקדוש באמירתו יכול לשאול לחכם ויעקור דבריו שלא כסברת רבינו אפרים ז"ל שכתב דכי קיימ"ל יש שאלה בהקדש ה"מ בטעות כדתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש וקיימ"ל דבשאל' פליגי ואיהו מפרש לה למתני' כולה בטעות. ואין צורך להאריך בזה

אתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה. על כרחין יש לפרש דלאו ביו"ט שני הוא דא"כ אמאי לוקה דהא לא עבר עליה אדאורייתא ומיירי נמי כדאמר בפי' דלצורך חול הוא אופה דאי לא הוה ליה התראת ספק דשמא יאכלהו בו ביום. ועד כאן לא פליגי אלא במלקות אבל איסור' מיהא איכא לכולי עלמא תדע לך דאי לא ליקשי ליה לרבה מברייתא דאין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. הלכך לכ"ע התבשיל אסור לדידיה כההיא דאמרי' בבבא מציעא גבי תורי דגנחין ארמאי הערמה איתעביד בהו ואסור. וכן הדין באופה ומבשל מיו"ט לחבירו בהערמ' וכן הוא דעת רבינו נר"ו. ומיהו ה"מ לדידיה אבל לאחריני שרי דמעשה יו"ט אינן קדש. והוי יודע דהואיל לא דמי למתוך דמתוך פליגי ב"ש וב"ה דב"ה אית ליה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וב"ש לית להו ואי חד טעמא נינהו שביק רב חסדא ב"ה ועביד כב"ש. אלא ודאי אפשר דמאן דאית ליה מתוך לית ליה הואיל דמתוך לא שרי' אלא בדבר שיש בו קצת צורך היום והואיל אע"ג דאין בו צורך היום בהא דאופה בפי' לחול. ומאן דאית ליה הואיל אפשר דלית ליה מתוך דשאני הואיל שהוא בדבר אחד אבל מתוך שהוא מדבר לדבר דילמא לא הלכך לא דמו אהדדי

רבה אמר אינו לוקה אמרי' הואיל. ואע"ג דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט אין ה"נ דאיסורא אית ליה אבל מלקות מיהא ליכא משום הואיל. וא"ת א"כ אין לך לוקה על מלאכות שבת דאמרי' הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה הא לא דמי דשאני יום טוב דמלאכה בשעתה נעשית שהרי מותר כל היום בהכנת אוכל נפש אלא דלערב איגלאי מילתא למפרע דבאיסור נעשה. אבל בשבת האסור קיים וההיתר מתחדש ובשעת עשיית האיסור עדיין לא נתחדש ההיתר אי נמי חולה שיש בו סכנה לא שכיח ואין צורך לזה

בשלמא לדידי דאמינא אמרינן הואיל ואע"ג דאין אומרי' הואיל לכתחילה לקולא והכ' משמ' דלרבה אע"ג דלא גמר בלבו לאכול שרי הכא שאני משום הפסד ממונו התירו בו הואיל לכתחלה

דף מ"ז ע"א שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לשבת לאחד עשר. וא"ת והיכא משכחת לה אחד עשר והא אחד עשר לאפיה יום הכפורים הוא ואינו נאכל עד למחר לשנים עשר, הא לא קשיא דהיכי דמי אי באו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש אותה קדושה של אותו יום אינה אלא מדרבנן כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט. ואין מונין אלא מיום ששי ויוה"כ באחד בשבת. ואם באו עדים קודם המנחה אין נוהגי' קודש אלא אותו יום ולמחר ביום ששי שהוא חול אופין ונאכל לאחד בשבת שהוא לעשרה. ואע"ג דכבר אפו ברביעי אין תנור מקדש קדושת הגוף. שאם אין אתה אומר כן כיון דאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט יפסל בלינ' אלא ודאי כדאמרן

ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט דאי דמשום דבדרבנן אין נעשין הא קיימ"ל אין שבות במקדש ובשלמא לדידי דאמינא משום הואיל הכא ליתי' דהא לא חזי ליה השתא עד לאחר סדור ומשום דאי בעי פריק לא שרי' כיון דמחוסר מעשה כדכתיבנ' אלא לדידך קשיא: