מהר”ם חלאווה על פסחים צה

הבשר וזה היתר מצטרף לאיסור הוא אבל פליטת כלי אינו חשיב ממשו אלא טעם בלבד כיון שכבר נבלע בכלי והיינו דיליף ליה ר' עקיבא מגיעולי גוים

ורבנן מבשר בחלב לא גמרי דחדוש הוא. ואי קשי' לך אטו אנן לקולא קא גמרי' לחומרא קא גמרי' כדאמרי' בפ' גיד הנשה מאה וששים נמי לא לגמ' דחדוש הוא. ומתרץ אטו אנן לקולא גמרי' לחומר' גמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל. א"ל שאני התם דמהיתרא אתיא למילף וההוא התירא גופא הוי חדוש הלכך לחומר' ילפינן לקולא לא ילפינן אבל הכא ההיתר דתרו ליה לאו חדוש הוא דכיון דלא בלעי האי מהאי דינא הוא דלשתרי אבל האיסור במבושל הוא חדוש כיון דבשריי' מות' בבשול נמי היה לנו להתיר וכיון דחומרא דאית ביה הוי חדוש לא ילפינן מיניה חומרא כן תירצו בתוספות ונכון הוא. וה"ה דהוה מצי לדחויה מה לבשר בחלב שכן איסורו איסור הנאה נעבדא ביה עבירה ולא מצי למילף מיניה אלא חמץ בפסח ושור הנסקל אלא דעדיפא מיניה קא מתרץ ליה דאפילו הנהו תרתי לא מצי יליף

ורבנן גיעולי גוים נמי חדוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר. ואע"ג דה"מ בדיעבד אבל לכתחי' לא דרבנן אבל דאורייתא אפילו לכתחילה נמי דבדאורייתא אין חילוק בין דיעבד ללכתחילה. דגמרינן מנבילה דפגום מותר ואיככה ליכא למימר דנבלה דקא שרי הוי חדוש וגיעולו גוים דינא ושאר איסורין ילפינן מגיעולי גוים דהא סברא מסייע לקרא דפגום אינו אסו' ואיהו הוי דינא

ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא פי' ורבנן אין ה"נ דבקדרה בת יומא הוא דאסר רחמנא ואפי"ה אי אפשר דלא פגמא פורתא ואי אפשר לפרש דלדבריו קאמרי ליה דהא במס' ע"ז כל מאן דשרי נותן טעם לפגם מוקי גיעולי גוים בקדרה בת יומא והכי נמי קיימ"ל נותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא (ח"י)

לר' עקיבא נמי נימא משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנה אתה דן לכל התורה כולה כלומר לאיסור אבל לא למלקות דאין מלקין על ההיקשות. וכי תימא לאיסור מאי נפקא מינה והא קיימ' לן חצי שיעור אסור מה"ת א"ל נפקא מינה לפחות מחצי זית וכדכתיבנא

דף מה ע"א עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה פירש"י ז"ל כגון בחולין ושלמים שנבלעו מחטאת ויאכל כחמור שבה באות' חתיכ' וכפר"ח ז"ל בחמור שבהן כגון שלמים שנבלעו בחטאת ביום שני להן ונפסלין לאור שלישי וחטאת נפסלת עד הבוקר. ונאכלת כחמור שבהן דהיינו לפנים מן הקלעין לזכרי כהונה ולאותו יום בלבד וכולהו איתנייהו ובודאי להיתר מצטרף לאיסור אתא דאי לטעם כעיקר לא אתיא דהכא ממשו של בשר אית ביה על כרחין. ולכזית בכדי א"פ נמי לא אתיא דהא בכזית מן החתיכה מחייב והא לית בה כזית איסור אלא ודאי להיתר מצטרף לאיסור אתא ומינה נמי דאפי' באיסור כל דהו נמי דהא לא ידעי' כמה בלעה. ואע"ג דמין במינו הוא כבר כתבנו דבקדשי' מין במינו שנתבשל אמרי' היתר מצטרף לאיסור. והא דתנן רקיק שנגע ברקיק וכן חתיכה שנגעה בחתיכ' לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורה אלא מקום מגע. היינו טעמא דכיון שאין בו רוטב אינו מבליע אלא במקום מגעו. אבל אי אכיל מקום מגעו הכי נמי דהיתר מצטרף לאיסור אי אכיל בין שניהן כזית ויש בו טעם האיסור. ומה שקשה מזה על ההיא דרבא דפ' גיד הנשה הא פרישנא לה ה"ג ורבנן דלית להו היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה לילף מחטאת הנהו מצרך צריכי ור' עקיבא למאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת נזיר לא אתו מיניה כו' ולעולם ליכא מאן דיליף טעם כעיקר מחטאת ולא אפשר נמי כדפרישתי

מעתה נשאר לנו כל תערובות שיש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס ביעורו דאורייתא. כל שהוא פחות מכן או נוקשה בין בעין בין ע"י תערובות מתבער מדרבנן. בד"א בחמץ בעין אבל חטה הנמצאת בתבשיל היא מתבערת והתבשיל מותר לשהותו לאחר הפסח ובד"א בחמץ ראוי אבל כל שנפסל כגון דבק הספרים שנתיבש קודם הפסח מותר להשהותו כדבעינן למכתב. ואם אכלו כל שהוא חמץ דגן גמור בעין או כזית בכדא"פ לוקה וחייב כרת. אבל עירב בפחות מכן או נוקש' בעין או בתערובת בנותן טעם איסור דאורייתא ואין בו מלקות משהו אסור דרבנן. ודיני טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור וכזית בכא"פ והיוצא מהן כבר נתבאר ואין צריך לשנות. ותו לא מידי

אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקו' שאין