מהר”ם חלאווה על פסחים צד

דר' אליעזר משום דקסברי דבכזית מן הכותח אין בו חמץ שיהא טעמו ניכר בו ולא אמרינן התר מצטרף אלא בהכי וכדפרישית ור"א סבר דאין ה"נ דיהי' טעמ' (ח"י

) ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאוריית' אמאי אמרי' שאני אומר והתם במס' נזיר מקשה אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וטעמא דאביי איכא למימר דקסבר דמדוכות סתמא קתני ולא קתני של תבלין ומיירי בדלא יהבא טעמא בכולו הלכך משום היתר מצטרף לאיסור ליכא למיסר ומשנו רבנן דלעולם בתבלין והנח לתרומת תבלין דרבנן וה"ה דהוה מצי לאוקמה בדליכא כזית בכא"פ אלא דעדיפ' מינה קא מתרץ ליה והא דמדוכות ושתי קופות מיירי בשסמוכין חולין לחולין ותרומה לתרומה דאי לא אמאי תלינן בשאני אומר הוה ליה כצבורין של חמץ ומצה דודאי על ולא ידעינן אי חמץ שקל דצריכה בדיק' ואע"ג דמדרבנן היא. אי נמי שאני התם דבדיקה על הספק נתקנה אבל הכא דתרומת תבלין דרבנן לגמרי אזלינן לקולא בכל ענין ועוד דהתם עכברים והכא אפשר דע"י אדם נעשה דבן דעת הוא ושואל עליהן מה הן וכדכתיבנן לעיל

ואי אמרת כזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר והתם במס' נזיר גרסי' עלה בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור הכא כגון דנפישי חולין כלומר ונתבטל ברוב דמין במינו הוא וכבר כתבנו דאין בו היתר מצטרף לאיסור אלא במחצה על מחצה שלא נתבטל ברוב. וליכא למימר דנגזור מדרבנן מין במינו אטו מין בשאינו מינו דכיון דאין בהן מלקות אלא בהנהו דמפרש בהו קרא כדכתיבנא לא גזרי'. אלא לדידכו דסבריתו דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ולוקין עליו בכל האיסורין נהי דהכא מין במינו הוא ומין במינו בטל ברוב נגזור מיהא מדרבנן אטו שאינו מינו וכדכתיבנא לעיל. ומשני דבתרומה בזמן הזה דרבנן היא ולא גזרי רבנן בדרבנן (ח"י)

והאי משרת להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לטעם כעיקר. ה"ג ברוב הספרים ול"ג אמר לי' אביי ותו לא איצטריכי לגרסת הרב בעל תוספות ז"ל ולמאי דפריש במסכת נזיר כי היכי דלא תקשי דאביי אדאביי. ומכאן אתה דן לכל התורה כולה לאיסו' ולא למלקות כדאמרן

ע"ב ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו פירש"י ז"ל אין איסורו איסור עולם אלא שלשים יום בסתם או כמו שפי' ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו אפי' תוך זמן ע"י שאלה מה שאין כן בכלאים שאסור לעולם ואסור בהנאה כלאי הכרם. ואין לו היתר וה"ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו לפרי עצמו אבל אינו אסור לעולם אלא שלש שנים. ואינו מחוור שהפרי עצמו אסור הוא לעולם והאילן הוא שנותר והיתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם בחד גוונא נינהו או תרוייהו בפרי או תרוייהו באילן. ועוד דכי היכי דיש היתר לאיסור נזיר בשאלה ה"נ יש היתר לשאר איסורין ברבייה. ועוד דבסיפרי גרסי' ויש היתר לאחר איסורו ויש מפרשים נזיר שאין איסורו איסור עולם שלא נאסר בבני נח. ואין איסור איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ממילא לאחר שלשים מה שאין כן בכלאים שאיסורו איסור לעולם דהרכבת אילן נאסר בבני נח

ואיסורו איסור הנאה בכלאי הכרם ואע"ג דליתו בהרכבת אילן שם כלאים אחד הוא ואין היתר לאיסורו ממילא. וה"ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין איסורו איסור עולם, ודכוותה עבדי' ק"ו במס' קדושין מחדש שאין איסורו אסור עולם ואין איסורו איסור הנא' ויש היתר לאיסורו לאחר הקרבת העומר ויש לשונות אחרי' וזה עיקר

נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואע"ג דאמרינן רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני קסבר ר' עקיבא ה"מ בשותה אבל האי שנבלע בפת בשיעור אכילה מחייב. קמ"ל דאפילו ע"י תערובו' דבליע בפת. כלומר דכיון דקתני פתו סתמא משמע אפי' טובא ואפילו יתר מאכילת פרס. וקמ"ל דמשו' טעם כעיקר חייב ולא אתא קרא להיתר מצטרף לאיסור

בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור. כלומר דבכל ענין אסרה תורה בשר בחלב ואפי' בשר כחוש שלא פלט שומן בבשר אלא טעם לבד. אי נמי אפי' העביר השומן מעל החלב דהוה ליה כענבים ששרן במים שאין בהם אלא הטעם בלבד אבל החלב בבשר אינו טעם בלבד אלא ממשן וכן כתבו בתוס' ז"ל. וכן נמי פליט'