מהר”ם חלאווה על פסחים צג

דרשי וכל דרשי א"כ כי אקשי' לקמן האי לטעם כעיקר הוא דאתא לימא ליה אנא תרוייהו יליפנא וכל להיתר מצטרף ומשרת לטעם כעיקר אלא ודאי וכל לא דריש וכן עיקר אלא שיש לקיים גרסת הספרים דגלויי מילתא בעלמא הוא למאן דדריש כל דדריש לי' הכי בשאר דוכתי

כמאן כר' אליעזר דדריש כל כלומר דדריש כל למקצת קומץ ומייתר ליה כי כל לעירוב והיינו ודאי להיתר מצטרף דאי לא בפחות מכזית לא מחייביה

אי הכי חמץ בפסח נמי. משום דאיירי ביה לעיל אמר הכי וה"ה לשאר איסורין שבתורה דכתיב בהו כל ולאפוקיה מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית פלוגתייהו דאביי ורבא במסכת מנחות דרבא סבר אין קומץ לפחות משני זתים והוי מקצתו בכזית וערובו בפחו' מכזית. ואביי סבר יש קומץ בפחות משני זתים והוי מקצתו בפחות מכזית ולא צריך צירוף. ועירובו למיעוט כזית שאור שנתערב עם קומץ המצה שאינו בטל ואעפ"י שיש בו כדי יתר מאכילת פרס בכזית דבעלמא בטיל. דהכי מסתברא לי דשאור ומצה שני מינין הן בין לרבא דאזל בתר שמא בין לאביי דאזיל בתר טעמא כדאיתא במסכ' ע"ז גבי חמרא חדתא וענבי

דף מ"ד ע"א המקפה של תרומה. פירש"י ז"ל כגון דייסא ומיירי בדייסא עבה דאי על ידי משקה המשקה הוי חבור לכולו והיכי קתני לא פסל אלא מקום מגעו והוינן ביה מקום מגעו אמאי פסול הא לא הוי כביצה הכי גריס ר"ת ז"ל ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין אוכל מיטמא ומטמא בפחות מכביצה אלא מדרבנן והכא כיון שנתערב וטומאתו דרבנן אזלינן להקל. אבל רש"י ז"ל גריס מקום מגעו אמאי פסל ותו לא ואזיל לטעמיה ואמר דאפי' פחות מכביצה מקבל טומאה דאורייתא ופי' מקום מגעו אמאי פסל והא בטלי ברובא דקס"ד דמוע דרבנן הוא דאסור. ואהדר ליה רבה בר בר חנא דדמוע דאורייתא דזר לוקה עליו ומיהו אפילו מקום מיעוט שפסול ה"מ כשהוא בעין תבלין של תרומה אבל כשאינן בעין לא דהכי אמרי' עלה במסכת טבול יום אמר רב יהודה אימתי בזמן שהם גוש בקערה אבל בזמן שהם במופקר טהור ולא תיקשי לך למאן דאמר חולין שנעשו על טהר' תרומה כתרומה דמיא אמאי לא פסל את כולו דהני ודאי כיון דכתיביה בו תרומה ואסיק' דכזית בכדי אכילת פרס אית בהו על כרחין על טהר' תרומה עביד להו כדאמרינן במס' חולין פ' השוחט הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול ואינו מטמא והשלישי שבו נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת האוכל שלישי של חולין נעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ספי' ליה מידי דפסיל ליה לגופיה ומשני הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאלמא אי איכא כזית בכדי א"פ כתרומה הוי. ופירש"י ז"ל שם דהני חולין נעשו על טהרת תרומה ואם לאו דאין בהן בתבלין של תרומה כזית בכדי א"פ היה אסור לאוכלו משום דאותה מקפה של חולין פסלה את גופו ונמצ' אוכל תבלין של תרומה בפסול הגוף. ולשון שני פי' חולין גמורין שנתערבו בהן תבלין של תרומה ונגע בו שני לטומא' ונעשה שלישי ואי לאו דאין בו כזית בכדי א"פ היה אסור לאוכלו משום דנעשה על טהרת תרומה מפני התערובו' ופוסל את גופו באכילתן. והר"מ במז"ל פירשה במקפה של תרומה שנתערבו בו תבלין של חולין שנעשו על טהר' תרומה ונפסלו וכיון דאית בה כזית תבלין בכדי אכילת פרס לא נפסל גופו והתרומה לא נטמאת דאין שלישי עושה רביעי בתרומה. מ"מ לכולהו פירושים שמעי' דאי הוה ביה כזית בכדי א"פ דינו כחולין שנעשו על טהרת תרומה ונעשו שלישי. א"ל דכל אותו פסול דאשכחן בחולין היינו דוקא מקום מגעו אא"כ הוא משקה דנעשה חבור ומהכא שמעי' ליה (ח"י)

מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. ומינה משמע לכאורה דהיתר מצטרף לאיסור לאו דוקא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכמו שפי' הראב"ד ז"ל דבכזית תבשיל אין הדעת נותנת שיהא בו חצי זית תבלין וכמו שכתבו למעלה

וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. כיון דאשכחן בכוליה תלמודא כזית בכא"פ הלכה למשה מסיני מפרשי' הכי דאביי נמי מודה בה אלא דסבר דה"מ בשאכל האיסור לחצאין כשיהוי אכילת פרס אבל על ידי תערובות לא. וסבר אביי דטפי עדיף היתר מצטרף וטעם כעיקר שהן דאוריית' שאוכל כזית בבת אחת בטעם איסור בכולו כדפרישית מאוכל כזית איסור ממש לחצאין שהרי לא נהנה גרונו בבת אחת אלא מאי היתר מצטרף לאיסור סוף סוף אמאי פליגי רבנן עליה וא"ת ואביי דקא ארי לה מאי קא ארי לה דשפיר קא מהדר' ליה. א"ל קא סבר דדילמא טעמא דרבנן דפליגי עליה