מהר”ם חלאווה על פסחים צב

ואנן קיימ"ל כסוגיין בכולה תלמודא כזית בכדי אכילת פרס ולמלקות אמרו תדע דקתני במתני' הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא משום דלא משכחת ביה כזית בכדי אכילת פרס כדבעי' מימר התם מצטרף לאיסור ר"א סבר בכל התורה כולה אמרי' הכי דגמרינן מחמץ בפסח וכן אביי ר' יוחנן אליבא דר' עקיבא לית ליה הכי אלא בנזיר וקדשים משום דהוי להו שני כתובין הבאין כא' ורבנן לית להו הכי אלא בקדשים וכן רבא כדאמרן לעיל וחולין מקדשים לא ילפינן. וקיימ"ל כרבא ואליב' דרבנן ולמלקות פליגי כדאמרי' שאם שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב הלכך מילקי הוא דלא לקי בשאר איסורין אבל איסורא מיהת איכא מדי דהוה אחצי שיעו' דאסור מן התורה. וטעם כעיקר כולי עלמא מודו ביה אביי אמר לה בהדיא בפרק גיד הנשה טעמו ולא ממשו אסור דאורייתא ומייתי לה מבשר וחלב ורבא דקא דחי לה התם היינו דמההיא לא נשמיענה דחדוש הוא אבל בדינא לא פליגי והכא נמי בין לרבנן בין לר' עקיבא אית להו הכי בכל התורה כולה ר' עקיבא יליף לה מבשר בחלב וחטאת ונזיר להיתר מצטרף לאיסור ורבנן סברי בשר בחלב חדוש הוא אבל ילפינן לה מנזיר וחטאת להיתר מצטרף לאיסור בקדשים. וקיימ"ל כרבנן מיהו בנזיר דכתיב ביה לקי עליה אבל בשאר איסורין לא דאין מלקין על ההיקשות וכדמשמע בירושלמי דבעי' למכתב. והיינו דא"ר יוחנן כל איסורין שבתורה טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכן נמי בהיתר מצטר' לאיסור אין לוקין עליו אלא בחטאת דאיכתבה. אבל כזית בכדי אכילת פרס הא איכא כזית איסור מיה' ובכל האיסורין לוקה. ובירושלמי בנזיר פ"ג מינין ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ואמר ר' זעירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר ונזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור אמר ר' אבא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר מצטרף לאיסור ונזיר איסור והיתר מצטרפין: מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל כולה. על דעתיה דר' אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתניתא מסייע לר' אבא בר ממל ממשמע שנ' וכל משר' ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי' שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת"ל וכל משרת ענבים לא ישתה אלא שאם שרה ענבים במים ושרה בהן פתו ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ע"כ ולמדנו ממנו מה שכתבנו ועוד למאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לא סוף דבר כשנתערב ממשו של איסור אלא כשנתערב הטעם בלבד שנאסר ואעפ"י שאמרנו דבטעם כעיקר אינו לוקה בנזי' מיהא לוקה כמו שכתבנו

הלכך כיון דקיימ"ל טעם כעיקר דאורייתא במין שאינו מינו כל שנתבשל מין בשאינו מינו ונשפך מן הרוטב ולא נודע אם יש בו ששים או לא הוה ליה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. אבל מין במינו אזלינן לקולא דטעם כעיקר במין במינו לאו דאורייתא ואם נתערב בו ממשו של איסור כל שאינה חתיכ' הראוי' להתכבד בה בפני האורחין ונשפך מקצתו ולא נודע אם היה בו ששים כל שנודע שהיה בו רוב היתר אזלי' לקול' דמדאורייתא חד בתרי בטיל. אבל בשאינו מינו אפילו נודע שהיה בו יתר היתר מכזית בכדי אכילת פרס אין הולכין בו להקל דמ"מ כל שנתבשל הרי טעמו ניכר וטעמ' לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא

מיהו ה"מ כשנשפך אבל אם בא לפנינו ונסתפקנו בשיעורו אין הולכין בו להקל אפי' בדרבנן דכל שאפשר לעמוד על שיעורו אין מתירין אותו עד שנעמוד עליו דהא כחל דרבנן דחלב שחוטה הוא ואמרי' דבכולי' משערינן דאי במאי דנפיק מנא ידעי' כך נראה לי שיט' שמועה זו ויש בה פירושים ושיטות אחרות אך לעיקר הפסק כן דעת הראב"ד ז"ל והרב בעל הלכות והאחרוני' ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל שפסק דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומעתה אפרש סוגיית ההלכה איש איש על מקומו בע"ה

חוץ מאיסור נזיר. וא"ת כיון דאוקימנא ר' יוחנן כר' עקיבא ליחשוב נמי חטאת. א"ל בחולין קא מיירי בקדשים לא קא מיירי. וא"ת זעירי דמיירי בקדשים ליחשביה. א"ל דזעירי לא אתא לאוסופי אלא מאי דהוי לאפוקי דאביי וכדאמרי' בהדיא. שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת כך גרסת הספרים. ורש"י ז"ל גריס שהרי אמרה תורה וכל משרת ענבים ופי' דממשרת קא דייק דאי מכל רבנן לא דרשי ליה ואפילו תימא כל לא