מהר”ם חלאווה על פסחים צא

מדם הפר ומדם השעיר ומאי חזית דגמרי' מהאי ליגמר מהאי קולא וחומרא לחומרא גמרינן לקולא לא גמרי' אי הכי ששים ומאה לרבנן לא לגמר אטו אנן לקולא קא גמרי' לחומרא גמרי' דמדאוריית' חד בתרי בטיל רבא אמר לא נצרכה לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. ולגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוהו. והא זרוע בשלה מין במינו הוא ואפי"ה הוה ס"ד דבשאר איסורין יהא אסור התם ה"ק זהו היתר הבא מכלל איסו' לרבנן זהו למעוטי שאר איסורין דמדרבנן אינן בטלין בין במינו בין בשלא במינו ופריק דלר' יהודה איצטרך ומדאורייתא והיינו דקא פריק דלדידן חומרא הוא כי ילפי' מיניה דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ולאו טעם כעיקר ממש קאמר דהא פרישית דלא מקרי הכי אלא בשאין בו ממש כלל. ועוד דאם כן דיש בו טעם ממש אף בחולין נמי וכדבעינן מימר ועוד דמייתי ליה מחטאת וההוא קרא מוקמינן ליה לקמן להיתר מצטרף לאיסור ועוד דהא אנן ילפי' מזרוע בשלה ששים ומאה וא"כ היכי אית ביה נותן טעם אלא ה"פ לא נצרכ' אלא לטעם כעיקר בטעם כל שהוא דאע"ג דאין בו בנותן טעם גמור אי אפשר שלא יהא בו איסור משהו שיהא נותן טעם בכזית ממנו ובקדשים מיהו אסור. ופריך וליגמר מינה ופריק גלי רחמנא בחטאת יקדש להיות כמוה שאם נבלע זה בזה כלל הרי הוא כמוה כדבעי' למכתב ועל כרחין לאו משום נותן טעם דהא סתמא כתיב קרא ומשמע דאפי' בכל דהו אלא דטעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור. וכיון דאית ביה איסור כלל אי אכיל מיניה כזית והאיסור בכלל הוה ליה כאוכל כזית איסור וכיון דאשכחן היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואפי' בכל דהו אע"ג דאשכחן ביה נמי מין במינו בטל ברוב אזלינן לחומרא ומקיימין היתר מצטרף לאיסור ואפי' ע"י טעם מעט. וכל הני דאשכחן בקדשים במין במינו בטל ברוב דתנן התם בזבחים קדשים וחולין או קדשים וקדשי' קלים בנותן טעם. ובמסכת מנחות שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו בטל ברובה לרבנן. וכן ההיא דהפגול והנותר וכו' כולהו בשלא נתבשל שלא קבל טעם זה מזה אלא זה עומד לעצמו וזה לעצמו ואפי' בשנבלל דטעם כעיקר ליכא למימ' ביה והיתר מצטרף לאיסו' ליכא למימר אלא כשאותו חזי' לטעם מחמת האיסור שבו וכדכתיבנ' ויבש ביבש אינו מטעים ההיתר ואעפ"י שיש בכולו כזית איסור ושמא יאכל אותו כזית ואינו צריך לצירוף כיון דאיכא רובא היתר בתר רובא אזלינן אבל בשנתבשל כיון דכזית מן ההיתר קבל טעם מן האיסור וקרוב הדבר שהטעם היה ניכר במחציתו שוב אין להתיר דאין כאן רוב להיתר. אבל ודאי בתולין אפי' נתבשל בטל ברוב כיון דלא אמרי' ביה היתר מצטרף לאיסור והא דאמרי' בפרק גיד הנשה בבי רב מרי בר רחל דאמלחא ליה בשר שחוטה עם בשר נבלה ואסרי' ליה משום דכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן דאלמא אפי' מין במינו בחולין לא בטיל ברוב דאורייתא. ה"ק כיון דצירן בפני עצמו אסור דאורייתא אף תערובתו אוסר בששים מדרבנן ועלה לנו דלא אמרי' טעם כעיקר במין במינו כלל אלא בנתבשל בקדשי' ומדין היתר מצטרף לאיסור. והיתר מצטרף לאיסור ליכא למימר במין במינו ביבש בקדשים אא"כ ההיתר והאיסור מחצה על מחצה שלא נתבטל ברוב ואעפ"י שאכל חצי זית היתר וחצי זית איסור וכזית בכדי אכילת פרס מין במינו לא משתכח לה כזית איסור שאכל בתערוב' פרס דהא אבטיל ברובא אא"כ אכל האיסור בלבד בשהוי אכיל' פרס ואקשי לך דאמרינן לקמן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר וההיא ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו הרי ניכר זה לתוך זה יסלקם. התם הא פרישו לה דכותי' בעלי התוספות ז"ל דכיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור דאורייתא אף במין ומינו לא הוה לן למימר שאני אומר מדרבנן ולקמן נאריך בה

מין ושאינו מינו לא אשכחן ליה בטול גמור דאוריית' אלא אדרבת' איסור ביתר מרוב דהיינו כזית בכדי א"פ כדילפינן לה מקרא דהאוכל בבית וכיון שכן שפיר איכא למימר ביה טעם כעיקר אפי' בחולין והית' מצטרף לאיסור בכל שהוא וכזית בכדי אכילת פרס נמי להתיר שאם אכל כזית מאי זה איסור שיהיה בשיהוי או בתערובת אכילת פרס מצטרף ובאלו השלשה מינין פליגי ר"ע ורבנן ור' אליעזר ואמוראי ר' יוחנן ואביי ורבא. כזית בכדי אכילת פרס לא אשכחן מאן דפליגי בה אלא אביי דסבר לאו דאוריית'