מהר”ם חלאווה על פסחים צ

אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת. תחלת כל דבר יש לנו לפרש שלש לשונות שבאין בשמועה זו מה הן ומה דינן ודין היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס היתר מצטרף לאיסור הוא שיאכל בין היתר ואיסור כזית בין שהאיסור חצי זית בין פחות מכן כל שהוא כל כך שיתן טעם במה שאוכל הרי זה מצטרף וחשוב כאלו אכל כזית מן האיסור ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפי' דוקא חצי איסור וחצי היתר וכמו שאנו עתידין לבאר מן הירושלמי ומן הגמרא. וטעמא דמלתא דלעולם אינו חייב אלא כשנהנה גרונו בכזית הלכך אם אכל פחות מכזית איסור לבדו אינו חייב וכן אם אכל כזית בין איסור והיתר ואין טעם האיסור ניכר בכולו לא מחייב שלא נהנה גרונו בכזית איסור אבל כשאכל כזית וטעם האיסור ניכר בכולו הרי נהנה גרונו בכזית ונהנה מן האיסור וטעם כעיקר הוא כל שנתערב כזית איסור בהיתר ונתן טעם האיסור בהיתר ואין בו ממשו של איסור כלל אלא טעמו לבד שההיתר קלט טעם האיסור כעין ריח והיינו נזיר ששרה ענביו במים והמים קלטו טעם הענבים בלא תערובות ממשן זהו טעם כעיקר האמיתי שאין למטה ממנו אבל כל שנתערב פליטת האיסור ממשו הוא חשוב וכל שכן שיש בכללו טעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס הוא שיאכל כזית מן האיסור בין שאכלו בפני עצמו בין שאכלו ע"י תערובות היתר אלא שלא אכלו בבת אחת ושהה בצירוף הכזית עד כדי שיוכל לאכול פרס והוא ד' בצים שיעור סעודה אחת כדאמרינן בעירובין דמערבין עירובי תחומין בככר של מזון שתי סעודות והוא שמונה בצים ואמרו חציה לבית המנוגע כלומר אם שהה בבית המנוגע כדי אכילת ארבעה בצים מטמא בגדים משום דקשו קראי אהדדי דכתיב והבא אל הבית והאוכל הבית ואם על בא חייב על אוכל לא כל שכן. אלא ביא' כשיעור אכילה קאמר והלכה למשה מסיני שהוא שיעור ד' בצים מדאפקיה קרא בלשון אוכל סתם וקיימ"ל בכל מקום דשיעור אכילה בכזית. ש"מ דה"ק אכילה דהיינו כזית אם אכלה תוך שיעור אכילת פרס אכילה מקרי ופרס נקרא על שם חצי ככר לשון פרוסה ואמרינן התם חצי חציה לפסול את הגויה כהן שאכל אוכלין טמאים בכשתי בצים חצי חצי חציה לטומאת אוכלין. ושלשת דינין אלו מתחלפין מפני חילוף המינים דקיימ"ל מין במינו בטל ברוב דאורייתא בין יבש ביבש בין בבלול. תדע לך דאמרי' במס' זבחים אמר רבה אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא וההיא ודאי יבש ביבש היא דאלו בלח היכא שרו רבנן ברובא והא קיימ"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין בשלא מינן בנותן טעם אלא ודאי ביבש הוא אלמא יבש ביבש מדאורייתא בטל ברוב ואפי' מדרבנן וליכא למימר דההי' בלח ובטל ברוב מדאורייתא קאמר דא"כ מין בשאינו מינו אינו בטעמא אלא בכזית בכדי א"פ ועוד דהא אמר אמור רבנן. ולא עוד אלא דאפי' ר' יהודה דאית ליה מין במינו במשהו לא אמר אלא בבלול אבל ביבש שזה לעצמו וזה לעצמו מודה דבטל ברוב לפי דינו דאי לא תימא הכי תרומה מין במינו אינו עולה לר' יהודה כלל ואנן תנן א"ר יהודה מעלין את התרומה באחד ומאה והיינו ודאי חטים בחטים דאי חטים בשעורים אפילו תרומה עולה בששים וכדתנן במסכת ערלה ומייתינן לה בפרק גיד הנשה גריסין שנתבשלו עם העדשים אין בהן בנותן טעם אפי' אין בהן להעלות באחד ומאה מותר ועוד דאמרי' בפר' הנזקין גבי קנסי' שוגג אטו מזיד ורמי דר' יהודה אדר' יהודה דתניא ואח"כ נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ד"ר מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אומרי' במזיד לא יעלו בשוגג יעלו והא הכא דמדאוריית' חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וקא קניס שוגג אטו מזיד והתם ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו אעפ"י שנתפצעו הרי ניכרין שם וכל שהאיסור ניכר אינו בטל לעולם אלא ודאי לכ"ע מין במינו יבש שעומד בפני עצמו בטל ברוב וכן יבש נבלל לרבנן דאמרי' בפ' התערוב' אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור

ש"מ תלת ש"מ מין במינו בטל ברוב. וש"מ איסורין מעלין זה את זה. וש"מ התראת ספק לא שמה התראה וכן בלח בלול דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה בדם פר ודם שעיר הוא וכיון דבכל מין במינו אמרינן בטל ברוב דאורייתא ליכא למימר ביה טעם כעיקר כלל וההיא דגרסינן בפרק גיד הנשה גבי כל איסורין שבתור' בששים דיליף לה מזרוע בשלה ופריך והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורי' שבתורה אמר אביי לא צריכא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל ולגמר מינה גלי רחמנא