מהר”ם חלאווה על פסחים פט

איתנייהו במצה דמאי חזית דמקשתא לקולא נקיש לחומר' וכי תימא דראשון ילפינן מן האחרון הא לעיל ילפי' מצה מחמץ דברים שבאין לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו אלא יש לומר דשאני הכא דהא איתקש נמי מצה לפסח הלכך אי לאו כל הוה מקשינן לקולא והשתא דאתרבאי לחמץ אתרבי נמי למצה דאי לא למאי הלכתא אסמכינהו רחמנא ואע"ג דאצטריך לדרשי אחריני לדברים הבאין לידי חמוץ כדלעיל אפי' הכי כיון דאיתקיש לגמרי אתקיש. וכי תימ' חזית דסמכי' אהאי היקשא סמוך ההיקש' דפסח קולא וחומרא לחומרא מקשינן ועוד דהקישא דפסח לאו מופנ' דלגופיה אצטריך. וא"ת עוד ולמה לי הקישא לחיוב מצה תיפוק לי שאף הן היו באותו הנס א"ל ההיא דרבנן והא דאוריית' (ח"י): ובתוספות מקשים ונימא נמי נשים חייבות בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך. ודכותי' אמרי' גבי כלאים סד"א הני כהנים דליתנהו בכלאים ליתנהו בציצית קמ"ל דשלא בעידן עבודה מיהא איתנהו. תריץ ואימא שאני ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' דאיתיה בכל המצות חייב בציצית והני נשי הואיל וליתנהו בכל המצות ליתנהו בציצית

ע"ב חלב בעלי מומין מניין ת"ל כי כל אוכל חלב חלב חולין מניין ת"ל כי כל כך היא גרסת הספרי' ואע"ג דאמרי' בסמוך מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר וקא דריש כי כל ומייתי מבריית' דשאור בל תקטירו ואם איתא לייתי מברייתא דחלב לפי' יש לפרש דחלב בעלי מומין מחלב קא דריש ליה דחלב סתמ' כתיב וכל בהמה שהיתה לה שעת הכושר לקרבן במשמ' וחלב חולין מכל אבל כי לחודיה לא שמעינן ליה דדריש

ורבנן דלא דרשי כל נשים מנא להו ואע"ג דשמעינן בכוליה תלמודא דדרשי כל רבויא הוא ה"מ לרבות במה שנדרש מן הכתוב אבל לרבות דבר חדש שאינו במשמעות הכתוב זו לא שמענו

ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז"ל פסק כרבנן דאמרי על ערובו ולא כלום ומילקי הוא דלא לקי הא איסורא מיהא איכא ואי אכיל כזית בכדי אכילת פרס מילקי נמי לא לקי ומשמע דכל שכן נוקשא בעין דלא לקי דטפי עדיף חמץ דגן גמור על ידי תערובות מנוקשא בעין כדמשמע בכולה שמעתין והר' בעל המאור ז"ל הקש' עליו דודאי כסתמא דמתניתין קיימ"ל דאוקמא רב יהודא כר"מ דהו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני' ועוד קשיא דידיה אדידיה שהוא ז"ל פסק לקמן כר"מ דאמר שיאור ישרף והאוכלו בלאו והוא חמץ נוקשא ואם כן כל שכן דגן גמור על ידי תערובות הלכך לית הלכתא כרבנן ולית הלכתא נמי כר' יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור מאחר דקיימ"ל כר"מ דמחייב חמץ דגן גמור על ידי תערובות אע"ג דליכא כזית בכדי א"פ דס"ל היתר מצטרף לאיסור ודברי ר' אליעזר בכלל דברי ר' מאיר הן אלו דבריו. ואין זה נכון דאי מתני' סתם חשבי' ליה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דפסיק הלכתא כסתם משנה ואיהו אמר כל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואע"ג דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן הו"ל לאקשויי ולפרוקי כדק' עביד בכל דוכתי אלא דכיון דקתני במתני' ר' אליעזר מוסיף לא חשיבא סתמא ועוד דהא מדר' אליעזר דהיתר מצטרף לאיסור משום דדריש כל אפי' בכל התורה כולה נמי נימ' היתר מצטרף לאיסור דהכי אמרי' בנזיר פ' שלשה מינין וזעירא כמאן כר' אליעזר דדריש כל מאי איריא האי אפי' בכל התורה כולה נמי דגמר מחמץ. ואנן קיימ"ל בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור אא"כ יש בו כזית בכא"פ ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עלה דר' יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואדרבא אשכחן לר' אלעזר התם במס' נזיר דלית ליה דר"א דאר"א כל רביעית שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר הלכך כר' יוחנן קיימ' לן בעירוב ובנוקשא נמי לא קשיא דרב אדרב דאיהו ז"ל לא פסק כר' מאיר דלקי על שיאור דהכסיפו פניו אלא דחייב כרת כקרני חגבים משום דחמוץ גמור הוי ורבא מפרש טעמא דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמטה תדע לך שכן כתיב בהלכותיו הא דתנן וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת תני לה בתוספתא בשם ר' מאיר ואעפ"כ הלכה כותיה משום דתנינן לה במתני' בלשון חכמים אמר רבא מ"ט דר' מאיר אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמט' ע"כ. וזה מוכיח שלא פסק כמותו אלא במה שמחייב כרת וכן דעת הר"מ במז"ל והראב"ד ז"ל כן פסק ואעפ"י שלא מן הטעם הזה הלכך ארבעה מיני מדינה ושלשת מיני אומנות מתבערין ואסורין באכילה אבל אין לוקין על אכילתן אא"כ אכל מן התערובת כזית חמץ בכדי א"פ