מהר”ם חלאווה על פסחים פח

גלוסקא גדולה דרך חשיבות אין יוצאין בהן וכמו שפירשתי

מותר לאפות פת מרובה בפסח אבל לא ללוש בבת אחת. אלא כמו שאנו עתידין לפרש בפ' אלו עוברין ובשאר ימים טובים בין ללוש בין לאפות כמו שנתבאר ואין עושין פת עבה בפסח כטפח אלא רקיקין ואין עושין סריקין המצוינים בפסח דקי הציור ואפי' בדפוס בד"א בשל כל אדם אבל בשל נחתומים דבקיאין מותר

ולענין סופגנין ודובשנין והשאר ושעשאן באלפס ושעשאן בחמה בין לחלה בין לברכה בין לפסח כבר נתבאר דינן ויוצאין בתבואה הנרקבת ובפת עם הסובין ואין חולטין שום דבר לא לאכילה ולא מורסן לתרנגולין. ואין לותתין ואם לתת אם נתנן על פי הביב ומתבקעין אסורין ואם לאו מותרין בד"א בשעורין אבל בחיטין עד שיתבקעו ממש. ואפי' שעורין לא אמרן אלא לאכלן בעינן אבל אם נמצאו בתבשיל שנים שלש' גרגרין מותר התבשיל עד שיתבקעו ממש. ואם נתבקעו ממש מבער החמץ ומניח התבשיל עד לאחר הפסח ומותר ולענין חטין הנמצאין בזפק כבר הארכתי בם. ותבואה הבאה ממדינת הים מותרת בפסח דלא אסרו אלא כשטבעה הספינה בנהר דאז אסור אפילו למכרן לגוים אלא מוכרן לישראל קבא קבא כי היכי דכליא קמא פסחא וקמח שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף

בצקות של גוים וישראל רואה לישתן מותרין ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו

ולענין שימור בעינן שימור לחטים משעת קצירה לכתחילה אבל בדיעבד בשימור דלישה סגי וקמחין של גוים יוצאין בהן. אין מוללין את הקדרות לערב קמח בתבשיל כלל כעילא אפילו בקמח קלי ואין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ואם נתן ישרף מיד ולא לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד. יוצאין ברקיק השרוי אפילו במי פירות אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימח. ומותר ליתן מלח בעיסה האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה לבית המרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין וה"ה לכל מעיניו מי תשמישו של נחתום ישפכו אם הן רבים במקום מדרון ואם מעטין אפי' במקום מפני שהם מחמיצות. אין לשין אלא במים שלנו בבית בלילה אין לשין לא בחמה ולא בחמי חמה ולא במים גרופים ולא תחת המעונן ולא תסתלק מן העיסה עד שתגמור הפת. ואם עברה על אחת מאלו הרי זה אסור וצריכה שני כלים אחת שמקטפת בו ואחת שמצננת בו את ידיה

אלו ירקות שאדם יוצא בהן חובתו בפסח כל ירק מר וזה הכלל כל שיש לו שרף שיוצא ממנו חלב ופניו מכסיפין הרי זה מר יוצאין בהן בין בעלין בין בקלח בין לחין בין יבשים בד"א בקלח אבל עלין לחין אין יבשי' לא וזה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. יוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין שלוקין ומבושלין. וכולן מצטרפין לכזית. ומצוה מן המובחר בחזרת דהיינו חסא ואעפ"י שהיא מתוקה דחס רחמנא עלן ופרקינן: פרק שלישי

אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' פי' רש"י ז"ל עוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא ותמה על עצמך תינח ארבעה מיני מדינה דהיינו כותח הבבלי ושכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי שיש בהן חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס דביעורו מן התורה. ואע"ג דבגמרא מרבינן ליה לאכילה מכל מחמצת ואליבא דר' אליעזר דמשמע דדוק' לאכילה מרבינן ליה אבל לא לביעור הא ליתא דהתם היינו באוכל כזית מן הכותח הוא דמרבי' מקרא. אע"ג דלית ביה חמץ אלא משום דהיתר מצטרף לאיסור וכר' אליעזר ורבנן פליגי עליה אבל בכולו דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לכ"ע חייב לבער והיינו דלא מוקמינן כר' אליעזר אלא סיפא דמתני' דחיוב אכיל' אבל רישא דביעור ככ"ע אתי'. אלא שלשה מיני אומניו' שהן חמץ נוקשה בגמרא אכילתן אפי' בכולן ובכזית מן חמץ מכל מחמצת מנא לן שיהא עובר בשהייתן. ושמא יש לומר דכיון דאתרבי לאכילה איתרבי לכולי מילי כחמץ גמור כדאמרן בפ"ק איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ אלא דכרת ליכא. ור"ת ז"ל פירש אלו עוברין עליהן באכילתן בלאו והיינו דקתני סיפא הרי אלו באזהרה לבד אבל לא בכרת אבל לביעור האי כדיניה והאי כדיניה ארבעה מיני מדינא חייב לבער ושלשה מיני אומניו' לא מחייב והנכון מה שפי' הר"י ז"ל. אלו עוברין אלו מתבערין וכדקתני סיפא. זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח ואמין דגן קאי שהוא מתבער