מהר”ם חלאווה על פסחים פד

לך דלא דמי דהתם במס' מנחות פרק ישמעאל מיתי מעשה בזאבים שבלעו שני תינוקות והקיאום דרך בית הרעי וטהרו את הבשר. ואפי"ה אמרינן התם דחטים שבגללי בהמה ליקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין ואפילו למנחות הוי שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך ואי קשיא לך דמ"מ משמע דבבשר חשיב עכול מיד והתם במסכת בכורות תנן דג טהור שבלע דג טמא אסור מפני שאין גדוליו אלמא לא חשיב עכול ובשלמא לההיא דשני זאבים לא קשיא דכיון דהקיאום דרך בית הרעי הא אעכול לגמרי אבל ההוא דמסכת אהלות אפילו בנמצאו במעיו מיירי כדקתני כמה ישהא לא תלי אלא בשהוי דומיא דהא דדג. ואיכא למימר דההיא כבן בתירא אתיא דבעי מעת לעת והתם בדלא שהה. ורבי' האי גאון ז"ל תירץ דשאני איסור מטומאה לענין טומאה חשיב עכול דאפושי טומאה לא מפשי' אבל לענין איסור לא. והכי נמי משמע במסכת חולין אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו מהו דמשמע דלא הוי עכול וא"ת והא אמרי' בפ' בתרא דיומא זר שבלע שופין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים בלבד. א"ל דשופין לאו משום דהוי עכול אלא משום דכבר נתחללה התרומה באכילת הראשון כדאשכחן בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש. ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר. מיסודו של רבינו שמעון ז"ל. מ"מ למדנו שאין היתר לחטים הנמצאי' בעוף או משום דחטים אקשוי או משום דאיסורא מטומאה לא ילפינן. וכן הדין נותן שהרי החטים נמצאים כמות שהן בעוף אין בהן שנוי ומיהו התרנגולת היא דאסור' בפסח לאוכלה אבל מותר לשהותה לאחר הפסח ומותרת באכיל' כדכתיבנא לעיל בשם רבינו האי גאון ז"ל ובלבד שיבער החטה שהוא חמץ בעין

הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואי לאו לתיתה שימור למאי. תמיהא מילתא איך אפשר דלא יצא אדם ידי חובתו אלא בלתית' ועוד דהא רבא גופיה הא דאמר בסמוך להנהו דמהפכי כיפי הפיכו לשום מצה אלמא שימור דלאו בלתית' שימור הוא. ויש לפרש דרבא שימור דמעיקרא בעי כדשמעינן מבצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה אלא דס"ל דכיון דקרא סתמא כתיב ושמרתם את המצות כל מה דמפיש בשמירה טפי עדיף וכל דבעיא שמור מעליא הוי מצוה מן המובחר וה"ק אי לאו לתיתא שימור מעליא למאי מיהו או לא עביד לתיתה שמור דמעיקרא שמור הוי אבל ודאי שימור מעיקרא בעינן ואי לא לא נפיק בה ידי חובתו דקרא סתמא כתיב ושמרתם משעה שאפשר בשמירה דהיינו מעידן קצירה. ואיכא מאן דאמר דאפילו שימור דמעיקר' ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד כל דעביד שימור מעידן לישה יצא. ולפיכך בשעת הדחק יכול ליקח קמחי' וסלתו' מן העכו"ם ויוצא בהן והיינו דלא מפיק ברייתא אלא בצקות לבד, וכן דעת הגאונים ז"ל

בצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. פירש"י ז"ל שלשן העכו"ם בביתו אלא שאנו מכירים בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו ואינו מחוור דאע"ג דלדידן סתם כליהן של עכו"ם אינן בני יומן הא איכא למיחש שמא נתערב בהן חמץ משהו כיון שאין העכו"ם נזהר בכך בכל השנה או שמא לש במים חמין או בחמה. אלא דהני לא קשיא עליה דאיהו ס"ל דחמה וחמין מדין קנס אסרו ולעכו"ם ליכא קנס. אבל אין כן דעת הגאונים ז"ל אלא מדינא אסור שמא תבא לידי חימוץ ועוד דלדידיה דאית ליה התם במסכת ע"ז סתם כליהן של עכו"ם בני יומן הן תקשי ליה. אבל הכא בשישראל עומד על העכו"ם ומשמרן שלא יחמיצו הוא דשרי וכן פר"ח ז"ל ואפי"ה משום חובת מצה לא נפיק בהו דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד. הלכך צריך לזהר שלא תסייעת העכו"ם בעשיית מצות לחובה. וכן כתב הרב בעל הלכות ז"נ. לשה עכו"ם חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתיה. ועבד ושפחה דלא טבלי אסור למילש מצה בלילה הראשון וכן כתב כהן צדק ע"כ

בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם דוקא אבד בו שאינו ניכר שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל כלאים בעין מותר וכמו שפירש"י ז"ל

אבל עושין אותו תכריכין למת מצוה ה"ה כל מת אלא משום דלמת מצוה לוקחין בזול והאי בגד אין לו קונין ועושין ממנו זול נקט לה הכי

רבא גופיה ממחו ליה בחסיסי פי' מעבין התבשיל בקמחא מצה אפויה וכן פי' הרב אלפסי ז"ל ורש"י ז"ל שפירש קימחא דאבשונא אינו נכון דהא אמרי'