מהר”ם חלאווה על פסחים פג

סתם קתני ואם איתא הו"ל לפרושי דלא תיפק מני' חורבא ועוד דכי היכי דמקום הדלף אינו מחמיץ משום דעסוק בו ומקרר ליה הכי נמי הטפה שיורדת עם ירידת' נבלעת בכל מקום בלע הקמח ונמצא שאין הפסק לטרדת' אלא ודאי דין אחד יש לה הלכך עם פסיקת הדלף מיד לש ואופה מקום הבלע קודם שיבא לידי חימוץ והשאר מותר וכן קמח שנפל לתוכה דלף קודם הפסח והחמיץ המקום מעבירה בנפה דקה ומותרת שאם יש בה חמץ אינו עובר וכן מורין בי רב

ותיקא שרי והא תניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא ותיקא פי' הרב אלפסי ז"ל אל אצידה. ומינה שמעינן תרתי חדא דמי פרות אין מחמיצין כלל ומותר לכתחילה ועוד דמותר ליתן מלח בפת מצה שהמלח אינה מחמצת. והכי נמי שמעינן מלחמי תודה דאיקרי קרבן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואע"ג דכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. ואיכא מאן דפליג דהכא שאני דדוקא במשחא אבל במיא לא ומסתייע מדאמרינן מצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ. ועוד דהלכה כשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי. והני סיוע אין בהם ממש דמצה כולל כל דבר שלא נגמר על תיקונו בין דבר שיש בו משום חימוץ וכדאמר התם נמי דלא קמיח ולא עפיץ הלכך לאו חסרון המלח גורם קריאת מצה בכל מקום וההיא דשמואל הא אוקימנא לה בפרק כל הבשר במליח שאינו נאכל מחמת מלחו כפי שפירשו בו עם מלחו או מחמת מלחו אבל מלח מעט שבעיסה שהוא להטעים אינו כרותח. והכין נהגינן בבי רב נבו ליתן מלח במים שלשין בהן את העיסה

דף מ' ע"א אמר מר עוקבא לא נתבקעו נתבקעו ממש אלא כל שאלו מניחין על פי הביב והן מתבקעות מאליהן אית דמפרשי ביב של קלאים פי' ביב שיש בו לחות המים ואם נתבקעו מחמת הלחות ודאי כבר התחילו להחמיץ. ורש"י ז"ל גריס על על פי חבית ופי' חבית של יין ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש ואסיק רבא דה"מ בשערי הוא דאמרינן אין לותתין אבל חטי דשרירן ליתתי דהא רבה בר רב הונא ורבה בר אבין לתתי. מיהו ה"מ לדידהו אבל לדידן הא לא שדרו ממתיבתא דלא בקיאינן בלתיתה הלכך ל"ש חטי ל"ש שערי לכתחלה אין לותתין

ואם לתת ונתבקעו בין בחטי בין בשערי אסירי דהא אחמיצו אבל אם לא נתבקעו בזה יש לחלק דאפי' מאן דאסר בשעורין דלמא בחטים דשרירין ויבשין לא אסר. ואע"ג דההיא ארבא דטבעא בחשתא אסרה רבא ומשמע לכאורה דלא נתבקעו דאי נתבקעו ליכא למיחש דלמא אתא ישראל וזבין מנייהו דהא חזי להו דנתבקעו. הא לא קשיא דלעולם אימא לך נתבקעו ממש ואפי"ה איכא למיחש שמא יטחנם הגוי וימכור לישראל דלית בהו הכירא דקמחים ובצקות של גוים מותרין אי נמי דאע"ג דלא נתבקעו ושאני התם דטבעה בחושתא ולשפע המים איכא למיחש אבל הכא דבמים מועטין דוקא נתבקעו הלכך ההיא אפי' כשמואל אתיא

ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל כיון דלא אפסיקא בהו הלכתא בהדיא לא כמר ולא כמר עבדי' לחומרא כמר עוקבא דהו"ל ספיקא דאוריית' וס' דאורייתא לחומרא וה"מ לענין מכלינהו להנהו שערי בענייהו אבל אי משכחי בהדי בשולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובות משהו דרבנן הוא לא אסרי' לההוא בשולא דמשתכחי ביה תרי תלתן שערי אא"כ נתבקעו ממש כשמואל דהוה ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ויש אומרים הלכתא כשמואל דמר עוקבא תלמידו של שמואל הוא וקיימ"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד הא עבד שמואל בה עובדא ואי לאו דקים ליה דהכין הלכתא לא הוה עביד בה עובדא ע"כ. וזה נראה עיקר דהלכה כשמואל דבכל מקום מעשה רב

הלכך לדידן לא שנא חטי ולא שנא. שערי אין לותתין ואם לתת נתבקעו ממש אסורות לא נתבקעו מותרות. ואפי' לפסקו של הרב אלפסי ז"ל כמר עוקבא לענין חטי דמשתכחי בבשולא ל"ש חטי ל"ש שערי בכולהו בעינן נתבקעו ממש ולענין חטין או שעורין שנמצאו בזפק התרנגולת בפסח לאחר שנתבשלה איכא מאן דאמר דמותרת משום דחשבינן להנהו חטי מעוכלין דתנן במסכת אהלות כמה תשהה במעיו כלומר בשר המת ושוב לא תטמא שלשה ימים מעת לעת בכלב. ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרוף דברי ר"ש ר' יהודה בן בתירה אומר בעופות ובדגים מעת לעת וסברי לה הני כר"ש דבכדי שתפול לאור ותשרף חשיב לה מעכול' והא ליתא דאם אמרו בבשר דרכיך יאמרו בחטין דאשוני תדע