מהר”ם חלאווה על פסחים פה

לעיל דאיכא למיחש דלמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמועא מ"מ מדאמר ליה רבא לרב פפא מי איכא מאן דשרי כי האי גונא באתר דשכיחי עבדי. ש"מ שאין נכון לעשות פנדיש בפסח מקמח מצה אפויה בביתא דשכיחי עבדי ולאו דוקא עבדי אלא הוא הדין לקטנים דלאו בני דעת כל שעוסקין הן בצרכי התבשילין והמערכות הא לאו הכי מותר דלא חיישינן אלא דלמא אתו לערובי בהו קמח שאינה אפויה אבל לעלמא לא חיישינן שאם אין אתה אומר כן לא נתיר דבר הדומה לאיסור משום גזיר' הרואים הפושעים (ח"י)

ע"ב מחלקת לתוך החרדל אבל לתוך חרוס' ישרף מיד טעמא דמלתא משום דחרדל לא משהו ליה דמפיג טעמא אבל חרוסת שמשהין אותו לא, וכן פירשוה בירושלמי ורש"י ז"ל פי' שחוזק החרדל אופה אותו וא"כ אפי' משהה אותו בחרדל מותר וקיימ' לן הכי דאין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ולתוך החרדל ואם נתן בחרוסת ישרף מיד בחרדל יאכל מיד

אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו'. הא דמייתי לה הכא משום דקתני בה סכין ומטבילין אותו דהיינו בחרוסת דקתני לעיל

תנו רבנן בשל מבושל מ"מ וא"ת ונימא בשל מבושל כלל במים פרט אין בכלל אלא מה שבפרט מים אין מידי אחריני לא. וכי תימא כלל שני הכללין הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט והלכך במים שרי' בין בשל מבושל ומרבינן כל מילי הא ליתא דא"כ במים מאי אתא למעוטי דאי צלי הא כתיב בהדיא אלא יש לפרש דכלל ופרט זה לזה אין דנין אותן בכלל ופרט והכא נמי היכי נימא בו אל תאכלו ממנו נא במים הא לא משמע ע"י בישול וכי תימא לכתוב אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל במים למה לי אכתי הוה אמינא בשל בשאר משקין דמפיגין טעמן מבושל לאתוי' מים אבל צלי קדר יצא הלכך תרוייהו צריכי והא דקא בעי קרא לשאר משקין היינו למלקות אבל לאיסורא מקרא דכי אם צלי אש נפק'

דף מ"א ע"א יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי במים אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח על כרחין הני תנאי לאו בטעם מצה פליגי דהאיך אפשר דר"מ אמר מבושל אית ביה טעם מצה ור' יוסי אומר לית ביה והא איפשר למיקם עלה דמלתא דלטעמיה לקפילא. אלא ודאי בדאית ביה טעם מצה פליגי דר' מאיר בישול לא מפיק ליה מתורת לחם כל שאינו נמוח. ור' יוסי אית ליה בישול מפיק מתור' לחם ואע"ג דאית ביה טעם מצה. וה"ה נמי בפסח. ועולא אמר דבפסח שצלאו ואח"כ בשלו אפילו לר"מ אינו יוצא ואע"ג דבשול לא מפיק ליה מתורת צלי דהא רבי ביה קרא בשל מבושל מ"מ. הלכך למאי דקיימ"ל דיוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח כר' יוסי משום דבשול מפיק ליה מתורת לחם. הא שריה אפילו בשאר משקין ומי פירות יוצא דאי משום בשול ליכא ואי משום טעם מצה אפי' מבושל נמי אית ביה טעם מצה ולא גרעי מי פירות בשרייה אע"ג דמפיגין הטעם ממים בבשול. והתימא על הרב אלפסי ז"ל שכתב והיכ' דאיכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מצה ביבשותא תרו לה במיא עד דמרככא ואכיל לה עד דלא מתמחא דתנן יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח משום דבעינן טעם מצה וליכא מיהא אפי' שרוי דוקא בדלא מתמח וכדכתב ז"ל

יכול צלאו כל צרכו יהא חייב. כלומר צלאו כל צרכו יותר מן הראוי לו והיינו דמוקי לה בדשוי' חרוכא ולא בשבשלו אחר כך היא וכמו שפירש"י ז"ל דא"כ למה לי שויא חרוכא

יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש פירש"י ז"ל ואתי' דאמר אין לוקין על לאו שבכללות דבכולי תלמודא משמע דליכא מאן דאמר לוקין אלא דהכא בהא פליגי דאביי סבר לאו שבכללות הוא והכא אפי' בשהתרו עליו משום צלי אש לא לקי. ורבא אית ליה לאו לא שבכללות הוא וכל שהתרו בו משום צלי אש לקי והכא בשלא התרו ורב חסדא דאמר המבשל בחמי טברי' בפסח חייב דקא עבד משום צלי אש דילמא חייב מלקות כרבא אי נמי דאכל חי לכ"ע פטור דכי אם צלי אש לשאר מילי דלא מפרשו בקרא כמו נא ומבושל לאו שבכללות הוי לכ"ע בין התרו בין לא התרו. ורב חסדא דמחייב שאני התם דאע"ג דבשול גמור לא הוי בחמי טבריא ואי אתרו ביה משום מבושל לא לקי. מ"מ נפק ליה מתורת חי ולכלל מבושל לא בא וכיון דכתיב כי אם צלי אש הו"ל כאלו הותרה על מבושל משום צלי אש ולקי עליה וקסבר דרבא כדבעי' למכתב וברייתא לא קשיא כלל לחד מנייהו ורב