מהר”ם חלאווה על פסחים פב

שאינן דומין לירקות כרתי וע"כ נקראו לטסונש על שם החלב. מרור חלתותא. ואע"ג דחזרת לא איקרי מרור ואנן מברכינן עליו על אכילת מרור שמו המיוחד לו אינו מרור אבל נכלל הוא בשם מרור מפני שסופה להקשות ולהיות מרה ואנו על מצות הכתוב מברכינן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו כל ירק מר

והא אנן חזרת תנן. כלומר דאקדמה במתני' דמשמע דהוא עיקר. ויש שפירשו חזרת תנן בערבי פסחים הביאו לפניו חרוסת מטבל בחזרת. ושאר ירקי דאכלינן היינו כרפס או שומר לאו דאוריית' אלא כדי שישאלו כדאית' בערבי פסחים

ואימא הרדוף מה מצה מין זרעים וכו' וא"ת אמאי לא שני ליה כההיא דפרק לולב הגזול דמקשה ואימא הרדופני ומשני אמר אביי דרכיה דרכי נועם כתיב והכא ליכא נועם משום קוצים דאית ביה רבא אמר האמת והשלום אהבו כלומר והאי סם המות הוא לבהמה ואפשר דלאדם נמי מזיק א"ל התם שאני דליטול כבריתו איכא קוצים אבל הכא דלאכילה מתקן ליה במאי דבעי וכן הכא כיון דרמז לשעבוד מצרים ומרירות עבדי' הוה אמינא דאע"ג דאית ביה קצת היזק שפיר דמי קמ"ל מטעמא אחרינא

ערוגה שהיא ששה על ששה כתבתיה בפרק ר' עקיבא ככל הצורך בה

אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה. יש שפירשו תחילתן בשכר וסופן בחנם ויש שפירשו תחילתן במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך

ע"ב אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא והכי קיימ"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ולענין כמושין קיימ"ל כסתם מתני' דלא פסל אלא כבושין ושלוקין ומבושלין וכת"ק דברייתא ור' מאיר דשוין שיוצאין בהן כמושין

אין שורין את המורסן לתרנגולין תניא בתוספת' שורה אשה מורסן לתרנגולין ובלבד שיאכלוהו מיד בפני' וטעמא דמלתא דכל שמנקרין בו אינו בא לידי חימוץ כיון שעוסקין בו ואין נכון לעשות כן

אבל חולטין. דכל שנותנין אותו למים רותחין אינו בא לידי חימוץ ומאי דאמרינן בגמר' אדמבשל ליה חמועי מחמע היינו למים צוננין דכמה ששוהא להרתיח התחמץ אבל חלוטה לעולם אינו בא לידי חימוץ דהו"ל כפת הנאפה בתנור שאינו מתחמץ בשהוי האפיה. מיהו ה"מ להלכה אבל השתא אין מורין כן דאנן לא בקיאי בחליטה ורבינו האי גאון ז"ל כתב מצה חלוטה ברותחין מצה היא. אבל רבנן קמאי אמרי חליטה לא ידעינן היכי היא וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורי' בחליטה ולא התירו הגאונים ז"ל אלא לחולה שהוקשה חליו על פי רופאים ע"כ. והרב אלפסי ז"ל ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר האיסורין שעומד על דינו דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר וכן אסר לתיתה דלא בקיאנן והוא מה שנהגו לרחוץ החטים קודם טחינה מפני עפרורית ופסולת שבהן

האשה לא תשרה את המורסן שתוליכנו בידה לבית המרחץ דאע"ג דאמרינן דכל זמן שעוסקין בבצק ה"מ שעוסקות אבל זה שמניחתו ועומד בידה ואינה זזה ממקומה חום היד מחמיצתו אבל שפה היא על בשרה יבש כלומר אעפ"י שעל בשרה מים טופח על מנת להטפיח דאי לא פשיטא וקמ"ל דאותן המים מועטין אין מחמיצין אותו

לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין לאו דוקא מי הפה ה"ה לכל מעינו' האדם כאותה ששנינו תולדות למים היוצאין מן העין ומן האוזן ומן החוטם ומן הפה ומן הרגלים

קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כלו אינו בא לידי חימוץ טעמא דמלתא משום דהו"ל כעוסק בבצק כל שעה. והוה משמע דעוסק בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ וכן דעת הרמב"ם ז"ל וזה תימה דא"כ אמאי פליגי ר"ג ורבנן בשלש נשים עוסקות בבצק כיצד אופות והא לכולי עלמא כ"ז שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ. אלא יש לפרש דהתם דוקא שלש נשים כסדר ההוא אינו בא לידי חימוץ דהיינו אחת לשה וכשמתחלת לערוך מתחלת השניה ללוש ווכשמתחלת הראשונות לאפות מתחלת השניה לערוך ומתחלת השלישי' ללוש וכשיעור הזה אינו בא לידי חימוץ אבל כל היום לא והכא שאני דכיון דאית ביה עסק דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף בלי הפסק והמים צוננים שמצננים העיסה אין מניחין אותו להחמיץ אפי' לכל היום. אבל הרשב"א ז"ל הביא בתשובה דכל זמן שעוסקות בבצק אפי' כל היום מותר ואיכא מאן דאמר דדוקא מקום הדלף אינו בא לידי חימוץ אבל חוצה לו מחמיץ. וזה אינו דהא קמח