מהר”ם חלאווה על פסחים עג

בליעי כדאמרינן בסמוך הקדישן ואח"כ דרכן טמאין דרכן ואח"כ הקדישן טהורין. א"ל דהכא מתותים קא מקש' דתרומה דידהו דרבנן ובדרבנן לא עביד מעלה. אבל ענבים דתרומתן דאורייתא אין הכי נמי

גזירה דלמא אתי בה לידי תקלה. וא"ת והא אמרי' בשלהי ב"ק דלא חיישינן לתקלה דתניא יין של תרומה שנטמאת ב"ש אומרים תשתפך הכל וב"ה אומרי' תעשה זילוף ושבקי' ב"ה ועבדי' כב"ש. וא"ל דשאני התם דלא עביד בה מלאכה המביאה לידי מאכל ובההיא הוא דשרו ב"ה אבל הכא דדורכן ועביד בהו מלאכה המכשרת לאכילה ודרך הדורכין לאכול בשעת דריכה חיישינן דלמא אתי לידי תקלה ואפי' לב"ה(ח"י)

דף ל"ד ע"א הטבל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין פי' שאין זרעו כלה בצלין שנוטען והן עצמן קימות ושזרעו כלה חטה והכי איתא במסכת תרומות, ופי' גדולי גדולין כגון בצל ששתלו ונתוסף מה שנתוסף נקראין גדולין עצמן. חזר ושתל הבצל הראשון במקום אחר והוסיף אלו הן גדולי גדולין. והכי משמע בירושלמי במסכת תרומות דגרסי' התם עד היכן אסורין גידולי גידולין עד שלש גרנות אסורין גורן הרביעי מותר

הא ניחא למאן דאמר היסח הדעת פסול הגוף הוי שפיר דאע"ג דידעינן ודאי דלא ירדה להן טומאה כגון הכא דזריעתן מטהרתן אפי"ה אסורין לכהני' משום היסח הדעת דכתיב את משמר' תרומתי שלא יסיח דעתו ממנו אלא למאן דאמר פסול טומא' הוי כיון שהסיח דעתו ממנה חיישינן שמא נטמאת ואם יבא אליהו ויאמר דאין לה טומאה מותרת והכא ודאי כיון דזרעה טהורה ואמאי אסורה לכהנים. אבל כי אמרינן דאין מטמאין לאחרים לא קשיא דכיון דספק טומאה היא אינן מטמאין

ע"ב האי תנא דבי רבה בר אבוה הוא דאמר אפי' פגול טעון עיבור צורה וה"ה דהוה מצי למימר שנפסלו בדם ובבעלים אלא עדיפא מינה קא מתרץ ליה

אלא אי אמרת פסול הגוף הוי אמאי הורצ' דהא אמרן לעיל דציץ לא מרצה אלא עון טומאה ויוצא נמי פסול מחמת דבר אחר חשיב ליה כעין טומאה ולא פסול הגוף דהיינו פסול מחיצות כדאיתא במנחות וכדפירש"י ז"ל

הכא נמי אין זריעה לתרומה. הלכך עדיין היא בטומאתה אלא דטהורה מלטמא אחרים. והא דמשמע הכא דגדולי תרומה תרומה איכא למידק דבמס' בתוספת' תני' הטבל והמדומע וגדולי תרומ' וגדולי מ"ש הרי הן כחולין. כבר תירצו אותה בירושלמי דהרי הן כחולין להתחייב בלקט שכחה ופאה דגרסי' התם במס' תרומות ר' זעירא בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין גידולי תרומ' הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים. א"ר יוסי ואנן תנינן תרוייהו תשלומי תרומ' הרי הן כתרומ' לכל דבר דתניא אינו משלם אלא חולין מתוקנין וכו' אלא שגדוליהן חולין וחייבין בשכח' ופאה ועניי ישראל ועניי הכני' מלקטין

ונתן קרי להו תלושין. ונתן קא דייק דמשמע דנותן מכלי אל כלי ואינו אלא ממלא מן המעיין

עלה בידינו להלכה חמץ בפסח בזמנו במשהו שלא בזמנו מותר ובלבד שיהא בתערובות שאין בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס שלא נתחייב לבערו. אבל כל חמץ שנתחייב לבערו ועבר עליו הפסח הרי זה אסור מדין קנס. וקדרות בפסח מותר לשהותן ולאחר הפסח עביד בהו בין במינן בין בשלא מינן. אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה אא"כ עשה בה היכר כעין תורא כדלקמן ואין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור. וקדרות בפסח אם החזירן לכבשונות מותר להשתמש בהן בפסח. אבל למלאן גחלים ולשורפן אסור שמא יחוס עליהן שלא ישתברו ולא ישרפם יפה אא"כ דרכו בכך כתנור וכוביא

ולענין הגעלה דין החמץ כשאר האיסורין דדבר שתשמישו בחמין מגעילו בחמין ודבר שתשמישו באש מלבנו עד שיהא ניצוצות נתזות ממנו וסכינין מגעילן. ויותר חמור משאר איסורין שאין להגעיל כלי בשום פנים לאחר זמן איסורו משום דמשהו לא פגים. וכל הכלים של חרס שנשתמש בהן תחלת תשמישן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן, אבל חמץ בחמין או מצה בחמין אסור בכל ענין. אבל בית שאור ובית חרוסת הואיל וחמוצן קשה אפי' בצונן אסור ואפי' בשאר כלים אא"כ הכשירן כדינן. וכל כלי חרס אסורין ואין להן הכשר ואפי' דקוניא חיורי ואוכמי. וביתר דיני ההגעלה ולענין אכילת גבינה ובשר מליח שלא נעשה לשם פסח כבר הארכתי בהן ואין צורך לשנותם שנית

עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר