מהר”ם חלאווה על פסחים עב

התוספות ז"ל דבכריתות אמרי' דאשר יתן ממנו על זר היינו כזית. וכן נמי במתן בהונות דאין לו שיעור ובמנחות גבי לא יתן עליה לבונ' אמרי' דהוי נתינה בכזית. וגבי גט אמרי' כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתיב ונתן בידה ובפ' הזהב אמרינן קונין בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה. אע"ג דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ואמרינן נמי חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב ביה תתן לו: ותירצו דהנהו דכריתות ודמנחות לשון שימה נינהו ולא לשון מתנה וגט דהיינו ספר וקונים בכלי כלים נינהו ויצאו כלים למה שהן. ותרומה מידי טבל הוא דפטר לה. אבל מצות נתינה ודאי לא קיים. אי דלית ביה שוה פרוטה. קרן נמי לא לישלם. מינה משמע לי דרבנן תרתי בעו כזית ושוי פרוטה ואבא שאול לא בעי אלא שוה פרוטה. ובהא פליגי דרבנן סברי אכילה כתיב' ביה והיא דוקא ושוה פרוטה לא צריך קרא דלא אשכחן תשלומין ומקח ממון בפחות משוה פרוטה אלא דכולי קרא לדבר הראוי להיות קדש אתא. שאול סבר מכיון דכתב קרא לשון נתינה ש"מ דהוא דוקא דאי לא לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא אלא ש"מ נתינה דוקא ואכילה דכתיב ביה פרט למזיק אצטריך דדוקא באכילה מחייב ולעולם לא בעי שיעור אכילה ורב פפא סבר דאבא שאול ורבנן לא פליגי דתרוייהו בעו תרתי וברייתא דקתני אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה פירושי קא מפרש למילתייהו דרבנן (ח"י)

וחטאה בשגגה פרט למזיד ואע"ג דאמרינן במס' יומא חטאי אלו השגגות וא"כ בלא בשגגה נמי ילפינן פרט למזיד מדכתיב וחטאה שאני התם דאמר חטאתי עויתי פשעתי וכיון דעונות אלו הזדונות חטאי' אלו השגגות

מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד. וא"ת אדרבה היא הנותנ' דהואיל ואין עונשה חמור חייב בה במזיד קרבן דאפילו במזיד אית ליה כפרה דמיא להא דאמרינן במס' מכות עדים זוממים הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי דלא תהוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד ליגלו דתהוי להו כפרה. ויש לפרש דהכא ה"ק שאר מצות שחייב בהן כרת מפטר בהן את המזיד ואע"ג דעיקר חטאת כי כתיבה בכרת כתיבי דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת מעילה דלית בה כרת לא כל שכן. ואע"ג דהכא לאו חטאת הוא מ"מ שם קרבן אחת היא

ת"ל בשגגה פרט למזיד. וא"ת למה לי קרא למעט את המזיד מקרבן והיכא אשכחן קרבן במזיד דלצטרך קרא למעט אדרבה במסכת כריתות אצטריך קרא לרבות מזיד בקרבן נזיר דמפיק ליה מפתע פתאום דאמרי' התם כיון דפתאום משמע שוגג ומזיד ואנוס לכתוב פתאום פתע דמשמע אונס למה לי. ומשני דהוה מוקמינן פתאום לשוגג דוקא ולא מזיד מידי דהוה אשאר מצות שבתורה כתב פתע דהיינו אונס לגלויי על פתאום דהוי שוגג ומזיד. א"ל דשאני מעילה דמשום חומרא דאית בה דחייב בפחות מכזית הוה אמינא דלחייב נמי מזיד קמ"ל

דף ל"ג ע"א שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור כבר כתבתיה במסכת שבת ובמסכת סנהדרין בס"ד

דאחמיץ במחובר פי' במחובר שירדו עליהם גשמים עד שנתבקעו והחמיצו בפסח דאי קודם הפסח כבר היתה לה שעת הכושר

ע"ב סבר משקין מפקד פקידי. ואע"ג דקיימ' לן שומר מכניס ומוציא טומאה ה"מ בדניח' ליה בההוא שומר דהיינו בעומדין לאכילה אבל הני דלדורכן קיימי לא חשיב שומר

לאימת מתכשרי לכי סחיט להו לכי סחיט להו לית לשיעורא וא"ת למה שפירש"י ז"ל דאוכלין ומשקין מקבלי' טומאה בכל שהן ולא בעי' כביצה אוכלין ורביעי' משקין אלא לטמויי אחרים כיון דס"ל השתא דמשקין מבלע בליעי מכיון דסחיט פורתא הא מתכשר אוכל ומשקין דבליעו אכתי דהוו כאוכל מטמו בכל שהן וכי ליתיה לשיעורא מאי הוי. וא"נ דכיון דאתחיל למסחטינהו ונתעורר המשקה לצאת כמאן דנפק כוליה דמי ומפקד פקידי ואוכל הוא דמיטמא בכל שהוא ולא מטמא למשקה בפחות מכביצה אבל לפי' ר"ת ז"ל שפי' דאין אוכל מטמא ומטמא אלא בכביצה הכא לא קשיא מידי כיון דסחיט להו פורתא בצר ליה שיעור ולא מיטמאו. וראיותיהם כתבתים במסכת שבת פ' המצניע בס"ד

דאי לא תימא הכי הא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים וכו' וא"ת ומאי קושיא שאני התם דמעלה עשו בתרומה דאמרינן בהו מבלע