מהר”ם חלאווה על פסחים עא

פדאו הדרי זוזי כדאמרן לעיל כן נראה לי לפרש שיטת הלכה זו ויש פירושי' אחרים בה. והראב"ד ז"ל כ' בסוף פירושו הלכך בין לענין דינא בין לענין איסורא דחמץ אי אמר ליה מעכשיו הרהינו קני ליה למפרע וגבי קרקע היכא דשוי' נהליה במשכונא ואמר ליה אי לא פרענא ליום פלוני מעכשיו יהא שלך קני לה לההיא ארעא ואי אקדיש מלוה או זבין מקמי זימניה כיון דמטא זימניה ולא פרקיה מאי דזבין זבין ומאי דאקדיש אקדיש. ומאי דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שעבודא היכא דהרהינו אצל עכו"ם ולא אמר ליה מעכשיו קאמר דאלו זביני בעלמ' לא מצי מפקע ליה ואסורא דחמץ מפקעא ליה ומוקים ליה ברשותא דישראל למיסר ליה ע"כ. והנה גם זה עולה למה שכתבנו

ע"ב תנו רבנן חמץ של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי עכו"ם נכנסים לתוכה חמץ שנמצא שם לאח' הפסח אסור בהנאה. כך גרסת רש"י ז"ל ומקצ' ספרים דבתר חנות אזלינן אם של ישראל אסור אם של עכו"ם מותר. וכי תימא וניזל בתר רובא דנכסין מאי שנא מהא דתנן מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעול' מעש' דאזלינן בתר לוקחין. כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל שפירש מלאי פת ויין הלכך כיון שהחמץ קבוע שם אמרינן כאן נמצא וכאן היה מה שאין כן במוכר בהמות שהמעו' ביד הלוקחין ולא ביד המוכר ופעמים שאינו מוכר כלל. אבל גרסת מקצת ספרים להיפך דבתר פועלין אזלינן והאי מלאי היינו סחורה בעלמא ואפילו נמצאת בחנות של ישראל מותר דבעל חנות לא זכה בו כדאמרינן מצא בחנות הרי הו' שלו פי' של מוצא והראב"ד ז"ל קיים שתי הנוסחאו' דהאי דאזיל בתר חנות משום דילמא נתיאש הפועל והאי דאזלינן בת' פועל שמא לא נתיאש הלכך נקטינן בתרוייהו ולחומרא וחמץ שנמצא שם לאחר הפסח לעולם אסור מיהו לענין ביעור בתר חנות אזלינן דאי חנות של ישראל הוא בעי לבעוריה ואם של עכו"ם הוא כל שמתיאש הישראל ממנו אינו זקוק לבער דהא לאו ברשותי' הוא ע"כ. ומסתברא לי דכי אזלינן בתר פועלים לחומרא ה"מ בשכל העוסקין באותו חנות הם ישראלים. אבל במקום שנכנסין בו ישראלים ועכו"ם איש לעסקו והחנות של עכו"ם לא בדא

אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך. דוקא הני תלת דאיתנהו בכלל אכילה דליכא חומשו אלא באכילה דכתיב כי יאכל קדש בשגגה

משלם חומשא וחומש, חומשא. ול"ג הכא עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה משום דאבא שאול הוא דאית ליה הכי בסמוך דכולה מילתא תליא בשוה פרוטה ולא ניחא ליה לאוקמא כיחידאה

דף ל"ב ע"א אבעיא להו כשהוא משלם לפי דמים משלם או לפי מדה משלם משום דכתיב ונתן לכהן את הקדש דהיינו פירו' דבר הראוי להיות קדש קא מבעיא ליה דכיון דלית ליה תשלומי כסף אלמא לא קפיד קרא אשווי אלא אמדת פירות משא"כ בגזלן דעלמא דאית ליה תשלומי כסף

אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. דתרומה לא דמיא להקדש דלעיל דפליגי בפדיון או בדבר הגורם לממון דהקדש לאחר הפסח חזי ליה דלא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא אבל תרומה אין לה דמי' כלל דחמץ גמור של ישראל הוא

ואי ר' יוסי הגלילי במזיד אמאי פטור מן התשלומין. ואי אמרת בשלמא רבנן ורישא לפי מדה משלם היינו דמשלם בשוגג וסיפא דמזיד הוה ליה גזלן דעלמא דמשלם לפי דמים דלא אשכחן לפי מדה אלא בשוגג כדכתיב קרא. אלא אי אמרת ר' יוסי הגלילי אמאי פטור ופריק דהא מני ר' יוחנן בן ברוקה היא ורישא בשוגג בין בחמץ בין בתרומה דאי מזיד בחמץ הא איכא כרת ואי מזיד בתרומה הא איכא מיתה בידי שמים ור' יוחנן בן ברוקה בתרוייהו אית ליה דפטור והיינו דנקט במתני' דהכא חמץ ותרומה לאשמועי' דר' יוחנן אית ליה הכי בין בכרת בין במיתה וכמו שפירש"י ז"ל

הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים. ואפשר דבההיא גופא פליגי נמי ר' יוחנן בן נורי ור"ע

ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. מקדש נפקא ליה כמו שפירש"י ז"ל ואע"ג דלקמן גבי ונתן אמרי' ההוא לדבר הראוי להיות קדש. הכי קאמר כולהו קראי לדבר הראוי להיות קדש אתו כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה. ולאו שיטה היא זו דהא לא חשיב בהו ר' יהודה ור' שמעון וכולהו תנאי דסברי הכי אלא דלברורי הני תנאי במאי פליגי קא אתי

ע"ב ואין נתינה פחות משוה פרוטה. והקשו בעלי