מהר”ם חלאווה על פסחים סט

ז"ל לאחר הפסח, תניא בתוספת' ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד הישראל הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנ' גמורה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ורב עמרם כתב ובלבד שיהא מאורע שאין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים. ותניא תו התם ורשאי ישראל לומר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא ואבא ואקח ממך לאחר הפסח. משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום. ומסתברא לי שרשאי הישראל ליתן חמצו לעכו"ם וליקח ממנו חמץ לאחר הפסח כדאמרינן חמץ של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין ואע"ג דלכתחיל' אסור בספינ' דדחיקא ליה שעתא ואפי' לכתחיל'

אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. כולי עלמא מודו דאי זבין או קדיש מלוה החוב והזכות שיש לו על הלוה דמהני דעל כרחין שעבודא אית ליה עליה. כי פליגי בדאקדיש או זבין ארעא דשעביד ליה ואם שעבד לו נכסיו שעבוד סתם כולי עלמא לא פליגי דאין מכירת המלוה קודם זמן מכירה וליכא למימר ביה למפרע הוא גובה דילמא מסלק ביה בזוזי או לארעא אחרתי ואפי' שויא לההיא ארעא נמי אפותיקי מפורש דמ"מ לאו דידי' הוא אלא בשומא והכרזה אלא הכא כדאמר ליה אי לא מייתינא לך מכאן ועד יום פלוני יהא שלך. ואפי' אמר ליה הכי אכתי לא קני דהוי אסמכתא אלא הכא בדאמר ליה אי לא מייתינא מכאן ועד יום פלוני מעכשיו יהא שלך וכן פרשה הראב"ד ז"ל אביי סבר בעל חוב למפרע הוא גובה וכיון דלא פרע ליה איגלי מלתא למפרע דדידיה הוה ושפיר זבין ושפיר אקדיש. ורבא סבר מכאן ולהבא הוא גובה דכיון דאי פרע ליה מסלק ליה מארעא השת' הוא דקא קני ולאו דידיה אקדיש דבעינן דומיא דביתך מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ולאו דידיה זכין דהוי ליה כאומר שדה זו לכשאקחנה מכורה לך דלא אמר כלום. דאזיל מלוה ופריק אזיל מלוה וטריף. ואפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא הפקר ב"ד הפקר ולגבי הקדש נמי הא פריק ליה בדינר וקיימ"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל

דף ל"א ע"א מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ולאו משו' דשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דההיא ה"מ דיעבד אבל לכתחילה משום דמדינא לא בעי פדיון. ואפילו לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא דמ"מ שעבודא אית ליה עליה אלא דהכא מפני הרואים הוא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ר"ח ורש"י ז"ל פירשוה בקדושת הגוף וא"כ אצטריכי לאוקמה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דאי לא אפילו בהדיוט נמי הכי דינא דהא קיימ"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דככל הקדש הוא דהכא נמי הא פריק ליה ואין הקדש יוצא בלא פדיון. וזה שלא כמה שאמרנו דפדיון זה אינו אלא משום הרואים

אשתכח דהשתא הוא דקני. ואע"ג דאמרי' בבבא מציעא גבי חזר ולקחו מבעלי' הראשונים דלאוקמה קמי לוקח קא בעי. התם הוא דבעי למיקם בהימנותיה משום דזבני ארעתא דארעא דידיה הוא אבל הכא כ"ע ידעי דלאו דידיה הוה כדזבנא ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה. אי נמי התם טרח לאוקמיה קמי לוקח אבל הכא דממילא אתיא לא בדא. מיהו מעות הדרי אא"כ פירש דלא מפצי ליה כההוא מעשה דכתובות דההוא דזבין לכתובתה דאימיה בטובת הנאה ואמר רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מיהא קביל עליה ולענין אהדורי מעות הו' דקאמר דלענין מקני לארעא לא קני ליה כלל. כן כתב הראב"ד ז"ל

ופייסיה בזוזי לאו דוקא פייסיה דמשמע דמדינא מארע' גבי ואפי' שוי נהליה אפותיקי דהא לוקח במקו' מוכר קאי וכיון דמוכר מצי לסלוקי בזוזי לוקח נמי דמצי למימר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא ארע' למרי' אלא לרבותא נקטיה לומר דאע"ג דהני זוזי משום ההיא ארעא נינהו גביה ובעל חוב למטרף ארעא אתא ואיהו פייסיה בזוזי דההיא ארעא אפי"ה משתעי יתמי בהדי' וכל שכן אי לא פייסיה איהו אלא דבעל חוב גופי' אתא וטריף מניה זוזי דמצו יתמי למימר ליה את הוא דאפסדת אנפשך דבעל חוב בהני זוזי לא מצי טרף מיהו ה"מ כשזקפן עליו במלוה דלא דמי ארעא נינהו אלא מטלטלי דיתמי אבל אי לא פרעיה אכתי הדרי זביני ואע"ג דיהיב ליה זוזי כמאן דגבי' בעל חוב והדר וזבנה מיניה דמי

ואמר רבא אי פקח שמעון מגבה להו ארעא