מהר”ם חלאווה על פסחים סח

ולא אמרינן חוזר וניעור דמין ראשון כבר נתבטל ונחשב הכל כשאינו מינו. והיינו טעמא דצמר גמלים וצמר רחלים כדאמרן.הלכך בהגעלה נמי כיון דשאר איסורין בטלים בששים או בפגם ה"נ הבלע הנפלט מהכלי תוך המים כבר נתבטל בהם ואינו חשוב חמץ ואע"ג דעל כרחין חמץ משהו יש שם כיון שאינו בעין אינו חשוב לאסור וכשחוזר ונבלע בכלי אינו בולע מן החמץ דהוה ליה כההיא דרב דאמרן. אבל כל שהתערובות בעין והגיע זמן איסורו ועל כרחין יש בו חמץ משהו שנפל שם בעין כשאוכלו אינו אוכל דבר שנתבטל ממשהו וקבלת גרונו לא חשיבא כקבלת כלי דמ"מ הרי נהנה גרונו מן החמץ (ח"י)

אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה כך גרסת הספרים. ומשמע דכל שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר מצה אפילו בחמין וכן אם נשתמש חמץ בחמין מותר מצה בצונן משום דצונן לעולם לא מבלע ולא מפליט. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס כל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן. משמע צונן דוקא בתרוייהו אבל חמין בחד מנייהו כלל כלל לא. ואף ע"ג דצונן לא מבלע ולא מפליט הכא בכלים של חרס עסקינן ומדמי' להו ליין נסך וכדאמרן ומאי שנא מדלענין יין נסך וביי"נ כשתחלת תשמישן צריכין מילוי ועירוי דלמא מכיון דצמאין לשתות בלעי הכא נמי בשתחלת תשמישן ע"י חמץ בלעי וכי משתמ' בהו בהו במצה בחמין פלטי אבל צונן מותר דכיון דבלעה ע"י צונן פורתא לא פלטי בצונן ולא כלום אבל ביין נסך אפילו בצונן אסור דמשום חורפא דיין פלטי. וכן אם נשתמש בהן חמץ בחמין דבלעי כלים טובא אסור להשתמש בהן מצה אפי' בצונן דכיון דבלעי טובא אפילו בצונן נמי פלטי. מיהו ה"מ בלח אבל ביבש צונן מותר להשתמש בהן כל שהדיח הכלי דהכי משמע גבי צורר אדם בשר וגבינה ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה דאקשי' וכי נגעו זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא וכו' מיהו ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה כל שנשתמש חמץ בחמין אסור להשתמש, בהן מצה כלל דלמא אתי בהו לידי תקלה תדע לך מדאמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי ישברו נשהינהו ולשתמש בהו בין בזמנו בין שלא בזמנו בצונן ויבש אלא ש"מ דלכתחלה אסור. וכן פינכא דתברא ר' אמי ומדרב נשמע לדידן. ויבש נמי דמותר בדיעבד לא אמרן אלא צונן אבל חם כגון דף שעורכין עליה את הפת ונותנין בה פת חמה חמץ אסור ליתן עליה פת חמה מצה ואפי' בדיעבד (ח"י

) חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה. כלומר דאין לו דין צונן אבל דין רותח מיהו בהעגלה סגי לי' ואי לית ליה יורה גדולה שדי עלה רותחין ויהיב בה אבנים שרופים כי היכי דלרתח ושפיר דמי. אבל השת' נהיגי דלא למילש במנא דתדירי למילש בה כוליה שתא ומנהגן של ישראל תורה היא

עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. מתני' כר' שמעון ולא דוקא בהנאה דה"ה אפי' באכילה אלא דאיידי דתנא סיפא של ישראל אסור בהנאה נקט רישא נמי בהנאה. ואוקימנא בגמ' כשהרהינו אצלו כלומר משכנו אצלו וקני ליה מאן דאיתא ברשותיה מיום ההלואה למפרע כיון שהגיע זמן הפרעון ולא נפדה משום דבעל חוב למפרע הוא גובה בכי האי גוונא. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהיינו דוקא בדאמר לו ישראל לעכו"ם אי לא מייתינא לך קודם הפסח הרי הוא שלך ולא הביא לו הלכך לאחר הפסח מותר. דאי בדאמ' ליה אי לא מייתינא לך אע"ג דלא אייתי ליה כיון דאי בעי תוך הפסח פריק ליה ברשותיה קאי ועבר עלי' בבל יראה ובל ימצא והלכך קנסי' ליה לאחר הפסח כענין שאמרו בפרק אלו עוברין גבי חלה בטומאה שזהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ובל ימצא הואיל ואי בעי מתשיל עליה. ותניא נמי בתוספ' עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא הבאתי לך קוד' הפסח הרי הוא שלך לאחר הפסח מותר בהנאה. והא ליתא דא"כ פשיט' והרי זה חמץ גמור של עכו"ם או של ישר' לפני הפסח דלא מצי לסלוקי ליה מניה ולמה לי' טעמא דקונה משכון או בעל חוב למפרע גובה הוא אפי' יהא גובה מכאן ולהבא נמי ולא דמי לחלה דהתם ברשותיה קאי אבל הכא בשהרהינו אצלו אלא ודאי הכי פירוש' אם הגיע זמנו לאחר הפסח ולא פדאו מותר בהנאה דלמפרע לא עבר עליה דלמפרע הוא גובה ואגלי מלת' דדידיה הוא ואפילו בלאו האי טעמא מעבר לא עבר דחמץ שאינו ברשותו אינו עובר עליו דבר תורה כדאמרן לעיל מדכתיב בבתיכם מה ביתך ברשות אף גבולך ברשותך אלא מדרבנן מיהא אסור. וכן פי' הראב"ד ז"ל